• Groopy
  • Groopy
  • CaravanZ
  • Groopy
Groopy

טיול גיאופן

ו

ותגיד למנחה שלך שאתה לא נמצא בשלישי ורביעי  ככה זה התחיל...

מה מי מה קורה?? שאלתי בתמימות מעושה (הטיול היה עובדה מוגמרת כבר אז) 'טיול צוות גיאופן' היתה התשובה – 'ואוי ואבוי לך אם אתה מבריז...' 'עלק' חשבתי לעצמי, מי בעולם יפספס דבר כזה? בשביל מה קניתי אופניים?

geofun trip 2010 - 01.JPGפה כדאי שאתן קצת רקע לא כל כך נחוץ...  טיול צוות גיאופן זה כמו להתקבל ל A TEAM...  היה שם אסף, הוא הוא מפקדנו האהוב בגיאופן, רציני וציני עם חיוך כמו שרק לחניבעל יכול להיות. גיל-עד בתפקיד FACE אחראי על קישורינו למדריכים המפוארים שליוו אותנו, אפוף בקורטוב של קדושה מהולה בחיוביות חסרת פשרות. עמית, המכונטור עטור התהילה שמסוגל לאבחן חולית שרשרת בוגדנית בשמיעה בלבד בתפקיד BA, חמוש במפתח אלן נינג'ה (אני נשבע שהוא ישן עם זה בלילה), ואנוכי, תמיר, שתפקידי לא ממש ברור אבל מוסיף אלמנט בלתי צפוי למכונה המאוזנת היטב (גם לי לא חסר ציניות)...

geofun trip 2010 - 03.JPGקבענו להפגש ב 5 וחצי בחנות, אחר כך בשש, אחר כך בשש ושלושים ולבסוף בשבע כדי להתארגן.  הכחול הגדול שכבר העמסנו חיכה לנו בחניה ואחרי עוד כמה עיכובים (אסף – אימאיל אחרון למצמן, 'למה עכשיו?' – 'אתה רוצה את האוזן לאורנג' או לא?', עמית לסיגריה, גילעד לופלים שבאים עם הקפה ואני – בשביל הכל – האוזן, הקפה והסיגריה...).  הצצתי בגאווה על הכחול הגדול – הוא הלנדרובר הידוע – עמוס בכלי המשחית.  פה כדאי שאקדיש טיפה זמן לבדר את הטכנופילים שבנינו שצריכים כמה עובדות דו גלגליות גם אם זה גובל ברכילות אופניים.  אז ככה, מן הידועות במחוזותינו שאצלינו במרכז לרכיבה מדברית (נו, גיאופן זה לא רק חנות, סדנת תיקונים ומדריכי אופניים), אוהבים 29".  על גג הרכב הוצבו לתפארת 3 זוגות.  אסף, נאמן לספשילייזד העמיס את ההרד-רוק הכסופות שאני נשבע שבגילגול הבא (שבקצב שאני הורס אופניים עשוי להיות קרוב משיהיה לי נוח עם זה) גם לי יהיו כאלה.  באמת, יד על הלב – אלה ללא ספק אופני צמרת... היו שם גם הגרי פישר של גלעד שגורמות לו רק עונג (גם עליהם רכבתי אינספור פעמים) נכון להיום הם נמכרו כדי לפנות מקום לשידרוג המאה – אופני 29" מטיטניום (זאת בפעם אחרת).  ולבסוף בחירי ליבי – היחידים בארץ - אופני ספוט ברנד מכרומולי שיבאתי תוך תלאות לא מבוטלות (אבל מישהו חייב להיות שונה...).  הלנדרובר היה עמוס מאחור בערב רב של תיקים, אוכל, ערכות קפה ותיקונים, אוכל, ציוד מחנאות, אוכל, מזרונים, פויקה, ג'ריקנים, צידנית ריקה ואוכל...  למעשה אני משקר היה שם הכל חוץ מאוכל, עם זה החלטנו שאנחנו לא מתעסקים... רבאק, אנחנו בחופש, מה רע בחומוס ושיפודים?צריך לתמוך בכלכלה המקומית, לא?

 כשיצאנו בשמונה נושא השיחה העיקרי היה איפה עוצרים לאכול.  הקדוש רצה חומוס (אמרתי לו 'מה יש לך מחומוס, גילעד') והיתר פירגנו לו, ולכן עצרנו בשיפודי אסא הידועים בעיסה דמוית החומוס שהם מגישים...  רק אסף עמד בפרץ והתפנק על פרגיות תוך שאנו מקללים אותו ואת עצמינו בלב שמכרנו את חלומותינו בעבור geofun trip 2010 - 02.JPGחופן גרגרי חימצה.  בחיוך כואב עקצנו אחד את השני בתיזכורות ובדיחות פלוצים וכבר נכנסנו לרוח הקרב שמאפיינת גברים במילואים.  יתר הנסיעה בילינו בסיפורים, בדיחות והתרוממות רוח.  אני אמרתי שאני לא הולך לישון בלי תה צמחים על מדורה.  אסף בציניות האופיינית שאל מה אעשה אם לא אשתה תה.  קראו לי נאיבי וחסר חוש הומור אבל הייתי היחיד ברכב שלא התגלגל מצחוק.  אני עדין לא מבין מה הבדיחה כאן (וכאן ראוי לציין שכולם, גם אלו ששמעו את ההברקה הזו מיד שניה ושלישית צחקו מאד).  כך או כך, כשהגענו לחירבת צעדים, ניגשתי למלאכה והלכנו לישון עייפים אך רעבים. 

המדריך הראשון שלנו לטיול באיזור הרי ירושליים, קדוש (במלעיל) העיר אותנו לפני שש.  שמענו אותו מזמר (כנראה פיוטים בשבח האל והאופניים) עוד כשהיה במעלה הגבעה.  כשעצר לידנו בחריקת צמיגים כבר היה אור ראשון, אחרי חיבוקים ונשיקות (אנחנו גדולים בזה) פנינו לעבודת השם – הוא להתפלל, אסף להתארגנות, עמית לגלגל סיגריית בוקר ואנוכי להכין קפה ופרוסה עם טחינה וסילאן.  גילעד עוד ניסה לגנוב כמה דקות שינה אבל התייאש מהר.  יתכן וזה לא היה בדיוק ככה אבל קרוב...

קדוש (במילעיל) הוא לא אחר מאשר עדו סופר, מקים חבורת הזבל ומראשוני רוכבי האופניים בארץ, אי שם בתחילת שנות התשעים.  בלי לעבור לעבודת אלילים רחמנה ליצלן זה כמו לרכב עם סלבריטי בעולמינו אנו.  נכון להיום הוא דוס ברסלב מהסוג השחור, גר ב דאון טאון מאה שערים והגיע אלינו ברכיבה (!) על אופני רד-ליין ענקיות (29" כמובן) כשהפאות והציצית מתנפנפים לכל עבר.  כבר אז ידעתי שהולך להיות טוב...

גילעד יוזם הטיול נתן לכל מדריכינו ומארחינו את אותו התדריך – תעשה שיהיה לו כייף.  אנחנו לא שאלנו שאלות, לא לקחנו מפה, לא GPS ולא אחריות, חופש לא?

את הרכיבה התחלנו מחירבת סעדים וגלשנו לשביל המעיינות.  כשהגענו לקיר המוות ועוד לפני שהספקתי להתחמם (שלא להגיד להתעורר) שיפצתי את הגלגל הקידמי שלי לסימן אינסוף והקזתי דם.    איך, אתם שואלים? הדבר היה ככה.  הקדושים נתנו בראש ונעלמו לי בענן אבק. כשאני מדדה מאחורי אסף ומתפלל שהכל יהיה בסדר.  מדי פעם הקדושים עצרו לספר לנו מורשות קרב ('כאן עפתי מהאופניים ונתלתי על שיח' או 'שם פיספסתי את הסיבוב וגמרתי למטה').  כשאני מנסה להפנים את קדושת המקום היופי הניכר של הרי ירושליים ותוהה למה יצאתי מהשק"ש (סתאאם, היה חם מדי אפילו עם סדינים) ניסיתי להדחיק את תאורי ה 'כמעט נהרגתי' שהיוו קו הנושא בכל הסיפורים.  באיזשהו שלב, ראיתי את אסף עוצר יורד מהאופניים וזז הצידה.  לטעמי או לטימטומי חשבתי שהנה הגיעה מדרגה ולאט ובעדינות ראויה לשמה ניסיתי לרדת אותה.  כשקלטתי שה'מדרגה' היא בעצם טרסה בגובה מטר הגלגל הקידמי כבר היה שתול, המזלג ניצל את מלא 120 המילימטרים שלו ואני בתעופה אלגנטית הייתי משוחרר מכוחות המשיכה לשבריר שניה.  אממה, שבריר שניה אחרי העולם חזר אל תיקונו, כוחות המשיכה הזכירו לנו מדוע המציאו את החזיות ואני גיליתי למה יש לי כדורי ארניקה בתיק, תמיד.  חבלות מתרפאות אבל הגלגל הקידמי שלי (שלא לומר הגלגל הקידמי החדש שלי) עקום ללא תקנה.  מה זה עקום, בקושי הסתובב מבלי לגעת במזלג בשני הצדדים... הוא כבר איננה, היתה לו מוות איומה. חשבתי לעצמי כשאני שבור בגוף ובנפש.

כאן קרו כמה דברים באותו הזמן.  הקדושים חזרו מנענעים בראשם ('אתה זוכר כמה פעמים נפלנו כאן עד שמצאנו את קיר המוות?'), אני, מביט דיכאון על תנועות הפיתול שעשה הגלגל מנסה להפנים שהנה כבר נגמר הטיול שחיכיתי לו חודשיים, והטלפון צילצל להודיע שהתווסף רוכב נוסף לצוות (אותו מיד אציג ).  התיעצות קצרה הובילה את הקדושים לנסות ולישר את הגלגל בטכניקה שלא היתה מבישת הכלאה של פנקיסט, מכונאי רוסי ושלושה ישראלים...  שניים קפצו על הגלגל עד שהשמיע קולות נכאים, אני מקלל בכל פה את השמיים והארץ והיתר נתנו עצות.  בינתיים הצטרף אדם כץ (אף הוא ממקימי חבורת הזבל, רוכב-על ודוס מסוג לא ברור) ונראה היה שאני חוזר ללנדרובר לראות אם עמית יכול להשמיש (שימו לב שלא אמרתי לישר – כי זה אפילו לא עלה על הדעת באותו פורום) את הגלגל.   והיתר? החליטו שבמקום השביל הידוע (שלא לומר משעמם) הם ילוו אותי למנוחות וימשיכו למסלול חדש ובלתי ידוע שקדוש (במלעיל) מצא לא מזמן... אווירת הנכאים שאפפה אותי כשהתגלגלתי לכוון החנייה עלתה על הרגשתם של שחקני נבחרת אנגליה כשגול הכבוד שלהם נפסל (טעות של השופט הבן ****).  מנוצח עצרתי ליד עמית שהתפרקד בצל ושמח לראות שלפחות אחד מאיתנו התגעגע אליו. 

הפכנו את האופניים, מפתח האלן יצא מהשק ואחריו מפתח שפיצים אמיתי (בניגוד לזבל המעצבן שמגיע עם הפרק-טול הנפלא שלי).  עמית עשה נפלאות והגלגל הפיח בי תקווה שלפחות אוכל להסתובב קצת בשבילים חצי נורמלים באיזור.  תפשתי פיקוד, עיקמתי, ישרתי ולבסוף ראה זה פלא – הגלגל נע בחופשיות יחסית במקומו, אם גם ביצתי ללא תקנה.  נו, אמרתי לעצמי ולעמית ששמח לראות אותי חובש קסדה (בטח הרסתי לו את הסבבה של הבוקר עם האנרגיות הדיכאוניות שלי), נעשה משהו עם היום שנשאר.  היה חם, וזיעה ניגרה ממני כמו שרק הורדוס בבתי המרחץ שלו ידע לארגן ואני רכבתי במעלה הגבעה בלי לדעת לאן. 

בסופו של דבר חברתי אל החבורה, השלמתי איתם את הסיבוב (את הסינגל המיסתורי החדש אצטרך לעשות בפעם אחרת).  בעצם המסלול שכן הספקתי לעשות לא היה חתיכת עוגה. קדוש (במילעיל) הזהיר אותנו שזה עדיין מסלול בהקמה (יענו אין מסלול יש רעיון שיכול להיות שם מסלול אם מישהו בעל נטיות הרסניות לגוף ולאופניים ירצה לנסות).  אנחנו כנראה כאלה כי אף אחד לא ההין בדעתו לפצות פה.  זה התחיל עם ג'יעג'וע בקו גובה באיזור די חשוף שמצד אחד נתן תצפית נהדרת על המתלול הנהדר לימיננו ומצד שני הזכיר לי שהחיים הקצרים שלי תלויים על בולם.  התאמצתי להתרכז בדרך ולגנוב מבטים חטופים לעבר הערוץ המלכותי שנפרש לעיננו – יפיפה – כתמים של ירוק חורש, ירוק שיחים, צהוב קוצים וכתמים כהים של צל עננים.  כן היו כמה עננים למרות שהיום התחיל להתחמם.  יכולתי לעצור, לקטוף איזה גבעול (למציצה) לשכב על הגב ולכתוב שירה לנוכח יופי הבריאה והטבע, אבל מי צריך פיוטים רומנטיים כשהרוטור מצפצף בכל סיבוב? חוצמזה, עמית עשה בדיוק את זה וההבנות הפילוסופיות ידונו בהרחבה הראויה בהמשך.  קיצור היה יפה, כבר הזכרתי? כמה דקות לאחר מכן צללנו לעובי החורש נזהרים שלא להשאיר חלקי עור או ביגוד בסבך.  לדרומי כמוני זו היתה חוויה מתקנת.  מהירות הרכיבה והתגובה מתקצרות ואת המשך השביל צריך כמעט לנחש.  אני זוכר שעברנו כמה מעברים טכניים חוצי טרסות, פינינו אבן ענקית מהדרך ופתאום נשפכנו לדרך עפר תלולה שהחזירה אותנו לכביש המוליך לאורה.  מפתיע כלשהו, מברוק לקדוש על פתיחת הציר, ישר כח!

על הכביש רכבנו לכוון הדסה, שברנו שמאלה ועברנו לשביל המעינות.  כמה דירדורים לא אלגנטיים וכמה סיבובים על פי תהום והגענו לעין עוזי (???לברר) ומימיו הירוקים-זורחים.  עדיין לא הספקתי להוריד קסדה ולהחזיר את לחץ הדם למצב דוחה אישפוז והקדושים (זה במלעיל וזה במלרע) כבר היו במים.  גם אדם שהזכיר בהתחסדות שכבר היה במיקווה לא הותיר לי אלא לשלוף מצלמה ולהנציח את שלושת הראשים שביצבצו מהמיים כמו קרוטונים במרק אפונה אינסטנט.  כשאני ממלמל משהו על המהירות בה נשרו הבגדים משלושת אלה, כי תחלס לחשפניות מקצועיות היה לוקח יותר זמן.. נכנסתי למים ברגל רועדת.  המיים הצוננים קיבלו אותי בברכה – איזה כייף!!!

כאן נפרדנו מאדם שחזר הביתה ברכיבה.  הרבה חיבוקים ונשיקות הוא קיבל מארבעת הרוכבים מעורטלי הגוף.  הוא עזב אותנו בחיוך כאשר לי נשאר רק לצלם את המעמד השערורייתי שללא ספק משאיר לי אופציות לקראת סחטנות.  כשיצאנו אנו, קדוש (במלרע) שהכריז שרוכבים מתון אקסטרה כדי לא להעלות דופק וחס ושלום שלא להזיע, נעלם בענן אבק.  תהיתי על איזה דופק קדושים עובדים כשיתר בני התמותה שוברים את מד הדופק שאין להם (וגם לא יהיה).  עברנו על פני הטרסה וקיר המוות ועלינו חזרה לכיוון חירבת סעדים (למרבה הפלא היתה רמפה נוחה להפליא 20 מטר משם). חרקתי שיניים ולא קיללתי כשאני מביט בעוגמה על הקוליס המפותל שמשאיר הגלגל שלי כשהוא מפרפר בפראות לימין ושמאל.  גם מזה עוד נצטרך להיגמל. 

כשהגענו ללנדרובר הערנו את עמית שנמנם בצל ועשה כאילו שהוא שמח לראותינו.  אנחנו מצידנו גם עשינו כאילו שאנחנו שמחנו לראותו.  תחלס אחרי שנרגענו ממורשות הקרב והסיפורים החלטנו את שתי ההחלטות החשובות ביותר לאותו מעמד.  מקפיצים את קדוש (מלעיל) להבימה (צער בעלי חיים לצפות ממנו לרכוב חזרה לירושליים בחום הזה) והולכים לחומוס באבו גוש.  בהצבעה פה אחד ללא נמנעים העמסנו 4 אופני 29" על הגג ויצאנו לדרך.  במעט הדיבורים שרצו באוטו הענקתי לעידו את תואר קדוש (מלעיל) לאחר שסתם קדוש לא היה מקובל עליו.  פרימדונות הקדושים האלה. 

באבו גוש הזמנו חומוס (בחיאת אבוק – מה הפלא?) וקובה מעולה.  רק גילעד (כבר לא קדוש במלרע) הזמין מסבחה.  אמרתי לו – מה יש לך ממסבחה, גילעד (במלעיל).  קינחנו בקפה לימונדה. דידינו לעבר הכחול הגדול איש איש וקיסמו כשאנחנו כבר מתכננים איפה לעצור לשנצ ומה נאכל בערב...החלטנו דמוקרטית: מעין ליד זיכרון יעקב ופויקה (בהתאמה).  נימרוד כהן המארח ליום הבא המליץ על קצב בפרדיס ואנחנו, מעודדים שרעבים לא נהיה באותו ערב התחלנו לבנות ציפיות.  כמו כן הוחלט שבזמן שהפויקה מתבשל (מכינום הכל ואז – שגרר ושכח) נמרוד וורן (לא נראה לי שהצמד חמד הזה זקוק להצגה אך אעשה זאת יותר מאוחר שהרי בסלבס עסקנינו) לוקחים אותנו לטיול 'נכנס לחושך'

אעצור כאן להסביר לקוראי שלא כמו טיולי פורום תפוז ונבחרות גרופי – לא מדובר על להתברבר בשטח לתוך הלילה כי שכחנו מפה, ה GPS לא עבד או שסתם אין לנו מושג מה אנחנו עושים...  טיול לתוך החושך הפך ללהיט במחוזותינו הדרומיים המשופעים בסינגלים ארוכי טווח ומרוחקי מקום ישוב.  טיולים כאלה מתאימים לקיץ החם כשיש כמות מוגבלת של אור יום בטמפרטורות ריאליות לרכיבה.  תנאי השטח מעוטי הצמחייה מאפשרים לאור הירח להאיר את דרכנו באור נהורות כסוף וחזק ואנו מתכוננים לרכיבה עם פנסים חזקים פנסי גיבוי ושאר טכנולוגיות ראיית לילה (ולגיבוי אוכלים הרבה גזר).  לטיול כזה לא יוצאים אם לא מכירים את השטח ותנאיו אחרת זה כואב (בגוף או בכיס).  לנו כמובן לא היתה בעיה כזו – כשוורן ונימרוד מובילים חליפות, נשאר לנו רק לזרום ולקוות שלא נצטרך ניתוח פלסטי להוריד את החיוך מהפנים...

במעין ירקרק לרחיצה בעירום.  היה 10!.... geofun trip 2010 - 07.JPGgeofun trip 2010 - 09.JPG

 

טוב נחזור לסיפור...  הגענו למעיין כשעמית מוביל אותנו כשיים לרחצה.  אני אחראי על פקל קפה וניגשתי למלאכה מיד.  באותו הרגע נפל הפור וסונג'רתי להכין גם את הפויקה.  לא ביישתי את הגנים העיראקים שלי והבעתי גאווה מהולה בשמץ מירמור כמו שרק פולני בלאי יודע לעשות (תודה ננה, למדתי היטב).  בריכת המעין היתה נפלאה (הורדוס סחתיין עליך – אתה יודע איך לחיות טוב) ולהכנס למים בלי להשפריץ עם קובעיית קפה ביד זו מיומנות שאני מוכן להקדיש לה זמן אין קץ...  לאחר שהילדים האמריקאים הלכו (לא תרמה לכך העובדה שגבר מיוזע נכנס בעירום למיים שהם לפני רגע שטפו את פניהם והתווכחו אם הם ברי שתיה) נטלתי חלק באחת השיחות ההזויות והמצחיקות שאיפיינו את אותו היום. 

הכל התחיל מהקדוש (מילרע – גילעד).  שאמר 'מה הבשר הזה לכם?'

אז הדבר היה כך: רצינו לאכול והרבה.  סחבק, אחראי על הפויקה האהוב החליט שהפעם, מוקף באוכלי בהמה וטריפה – משקיע בבשר.נושא הבשר הסתבר כמקור לויכוח ערכי שאינו במסתכם בסטייק...הקדוש , נאמן לטיבעוניותו פסל מראש, מכל וכל והצית ויכוח בסוגית אכילת בשר בכלל.  דובר על מקורות הבשר (פרה?) איכותו (סופרמרקט או קצב) ואפילו מיקומו על הפרה ז"ל...אני שמאחורי 15+ שנות צימחונות גורס שאם היה אפשר הייתי מצמצם את האינטרקיה שלי עם בשר לבשר ציד.  זה לא שיוצא לי הרבה לצאת לסוונה עם חץ וקשת (הלוואי) אבל אני מודע שהסטייק הממוצע אינו מה שקוראין בשר שמח (כמובן שבשר ציד מודה לך מקרב לב על ההזדמנות לתרום את חלקו לאבות המזון שלך).  בכל זאת זו לא חיה שסומנה כקבב לפני שנגמלה מלינוק.  בתרעומת מה ולתומי (זה או שאני טיפש ולא לומד או שאני תמים עד טיפשות) זרקתי לחלל האוויר את ה"למה לא נלך למקדונלד".  כמו סצנה מהמיטריקס השאלה הדהדה בלנדרובר במין שקט מקפיא ורק קול המנוע המתחמם עמום ברקע.  עמית הסתובב אלי (אני מוכן להישבע שהרים את משקפי השמש הנצחיות) בהבעת אי אימון ואכזבה קשה שלא הייתה מבישת אימא פולניה (או עיראקית – אותו דבר אבל עם קובה) גרם לי לשקול לקפוץ מהרכב הנוסע.  הדרמה בשיאה ואז נפלה אחת מאנקדוטות הטיול שהפכה לאיקון בפני עצמו.  אסף, מרחמים הטיל את עצמו לקלחת והפליג בסיפורי "אין באמת בשר בבורגר של מקדונלד – אולי 15% והיתר סויה".  לצאת לידי חובה – הנהנתי במרץ רציתי להגיד "ידעתי את זה" אבל לא הספקתי.  עמית מבלי להתבלבל כהוא זה סגר את הפינה – הפרות שהולכות למקדונלד מגודלות באופן כל כך ינטנסיבי (היה פירוט שכלל הורמונים, אנטיביוטיקה מה לא) שהפרה עצמה מכילה פחות מ15% בשר.  הקדוש היה צריך לעצור כדי שכולנו נרגע, מוחים דמעות של צחוק היסטרי.  כשהמשכנו בנסיעה כבר ידעתי שגם הפעם לא יקחו אותי למקדונלד...  ילד בן 42 ומעולם לא הייתי במקדונלד, אלוהים יודע מה אני מפסיד...

למותר לציין שאת הבשר לאותו פויקה קנינו בפרדיס (והוספנו ירקות ואבטיח) ושיחת ה 15%בשר היתה לשיחת היום כשעם כל חזרה רק צחקנו יותר.  כמו שמוסיפים ליד כל בדיחה פרטית חצי מצחיקה – 'הייתם צריכים להיות שם'...

אצל נימרוד אחרי חיבוקים ונשיקות ניגשתי למלאכה וחצי שעה לאחר מכן פויקה גדוש (טעות גדולה – אסור לגדוש פויקה) נוטף יין ותבלינים הונח על אש קטנה ואני הלכי להרכיב על 'פאר היצירה' (שמם של האופניים שלי ודירבאלק לגחך – יש להם נפש רגישה) את הגלגל הקדמי של הקדוש.  הקדוש לעומת זאת ליטף בעיניו את אופני המבחן שלו: אופמני לינדסק מטיטניום (זנב קשיח 29" – כאילו שהייתם צריכים לשאול).  מוטות ה אלכסון והעליון מעוותים ב90 מעלות ונראים כמו מקרוני גדול.  זה למען החוזק (והמשקל אם תשאלו אותי) אבל זה תותן מענה לשיווי המשקל בין חוזק לגמישות (לא קניתי את ההסבר הזה).  בכל מקרה אופניים מדהימות ואכלנו את הפסטה הזאת בעיניים. 

קבענו עם ורן על הרכס המוביל לאנדרטת המסוק.  שביל הבחירה היה על שיא הרכס ואני התישבתי על הזנב של נימרוד לתפוש קצת טכניקה מהמסטר (יום אחד אני אפנק את עצמי בקורס רכיבה טכנית של  עז הרים).  היה ללא ספק מגניב ++.  משם, לאור פנסים הובלנו לשביל מפרך אך יפה שבסופו הגענו לשביל שאפילו אני מכיר – הגוזמת. 

רכיבת לילה לאור פנסים זו חוויה רויית אדרנלין שאפשר להתמכר אליה.  קודם כל – כאבו ארבע עם ראייה קלוקלת שלא לדבר על עיוורון לילה קל – אני על קוצים מהרגע שנעלתי ת'קליטים.  הכל שחור חוץ מאליפסה של אור שמעצלנות לא תמיד מגיע ליעדו וחוזר (או שרכבנו מעל למהירות האור).  בורות נראים כמו חורים שחורים, סלעים נראים כמו חורים שחורים ולמעשה כל מה שלפניך נראה כמו אוסף חורים שחורים עם פה ושם מכשולים בלתי עבירים.  יופי גדול...  ורן שסימן את רוב הסינגלים באזור זרם אותם כמו שאני רץ בסינגל חלוקים.  במקום לחרבן במכנסיים (תגובה טבעית למצב בלתי טבעי) החלטתי ליהנות – ונהניתי עד אין סוף.  כשהדופק לא יורד מ200 חזרנו את הגוזמת וגלשנו ירידה בלתי טבעית בעליל מה גם שכשלא רואים להיכן אפשר לפול -  אפשר להתרכז במה שלפניך.  מת על זה.  בנגב מחוסר העצים – רכיבת לילה זה עניין פשוט הרבה יותר.  השבילים פתוחים יותר, פחות מכשולים - אבל יותר הפתעות. 

חזרנו לפויקה שהעלה בועות (על גדותיו – לא טוב לפויקה) אבל תוך חצי שעה של ארוחת ערב – נשאר רק מרק – שזה סימן טוב.  אני נכנסתי לקומה מעיפות ורן הפלא בסיפורים והשכיב אותנו מצחוק ובסוף כשאנחנו על סף ניקור – חזרנו ללמדרובר והלכנו לשון בטבע – לא תה ולא נעליים...

 

 

 

המשך יבוא

 

שאלות ותגובות

נכתב ב - 06/03/2019 18:38:51

Hi dear


Greetings my dear
My name is Basilia Jackson a lady from U.S, i saw your profile and become interested in knowing you please contact
me in my email address as a friend
(basiliajackson028@gmail.com)

ברכות יקירתי
שמי Basilia ג'קסון גברת מארה"ב, ראיתי את הפרופיל שלך והתעניינתי לדעת אותך בבקשה ליצור קשר
  לי בכתובת הדוא"ל שלי כחבר
      (basiliajackson028@gmail.com)

הוספת תגובה

להוספת הודעה הנך חייב להיות מחובר לאתר