שביל ישראל – יומן מסע.
לפני שריקת הפתיחה:
עוד לא התחלתי את הסיפור וכבר יש לי הסתייגויות מהכתיבה, מה זה "יומן מסע" , נשמע כמו מחברת ועיפרון שנשלפים מהתרמיל על מנת לתעד את המסע. הלואי, הלואי שיכולתי להרשות לעצמי דבר כזה, להעמיס עוד 200 גרם בתרמיל בצורה של מחברת. הינה לכם אחד המרכיבים שלא אשכח, כל גרם של ציוד נשקל, נמדד, תהיות ומחשבות אם אני חייב את זה איתי? אז זהו! שמחברת לא הייתה ולא ממש צריך, הכל זכור בראש, או יותר נכון חקוק בסלע . יש קשר בין השניים, מי שהראש שלו מביא אותו לרכב את שביל ישראל כנראה שיש לו סלע בגולגולת.
אצלי הסלע הזה שכב הרבה הרבה זמן, בשקט, בלי יותר מדי התנהלות סביב זה, אבל עם ידיעה שיום יבוא וזה יקרה, מחשבה כזו שמלווה אותך שנים, "אני יודע שזה יקרה". ככה זה כשיש לך סלע בראש, בכל טיול שאי פעם הייתי, הלכתי, רכבתי, נהגתי והוא עובר בשביל ישראל, נרשמת עוד הערה "חקוקה" בסגנון רכיב , לא רכיב , טכני , קל , קשה. או ..הו ... כמה שהסלע שלי חקוק, חריצים חריצים.
אמצע נובמבר 2007 , בזווית של העין אני רואה טיול מסכן ברשימת הטיולים, דף יתום עם רוכב אחד שפתח את הטיול וכבר חודש שהוא עדיין יתום, רוכב אחד וזהו. למרות המסכנות של הטיול כתוב שם מפורשות, לא פחות ולא יותר "מליאון לאילת" או-קי , בסדר, אני מכיר את הסגנון הזה "מעפולה לגרעינים" , "מהפיצוחים לסביח" ותמיד מסיימים בארומה. ובכלל מי זה הבחור הזה שקוראים לו ליאון ואיפה הוא גר. אבל לא! לא הפעם חברים, לא במקרה הזה, אני אומר לכם שבזווית של העין ראיתי מפורשות שכתוב "שביל ישראל – מליאון לאילת" , המילה שביל בלי חלב והמילה ישראל בלי ארץ הקודש, שתי המילים יחד מהפנטות, אין סיכוי שהסקרנות תתאדה, אין מצב להתעלם מדף טיול כזה. לא עוברות שלושים שניות ואני עם ספר שביל ישראל מאת צבי גילת, 45 שניות נוספות של דפדוף ואני מגלה שליאון זה ישוב ליד בית שמש ואילת ..... תאמינו לי שידעתי עליה קודם. זוכרים את ההוא, הרוכב הבודד ברשימת המשתתפים, קוראים לו גבי ( תחת הכינוי גביו ) . קצת מסרים לגבי, שאלות, לוח השנה מראה שהשנה עדיין שנת 2007 והטיול מתוכנן לעוד חמישה חודשים בתוך 2008 , אז נרשמתי. נשמע פשוט להרשם, אה? ... גרופאים יודעים שאם ממש צריך אפשר להמחק מטיול בסגנון "נאלץ לבטל בגלל ש.... ! אבל לא! לא המקרה הזה, זוכרים את החריטות בסלע? מרגע שנרשמת למסע שביל ישראל, זכית/חטפת עוד חריטה ענקית בסלע, חריטה שלא ניתנת לאיטום, לא סיליקון, לא גבס שיפוצ'ניקים, אפילו לא ג'יפה של ג'ו, אף אחד מאלה לא יכול להעלים את החריטה החדשה בסלע ההוא שתקוע לך באגף "טיולים" במוח השמאלי. מה אני מנסה לאמר כאן? שמרגע שנרשמתי בדף הטיול הבנתי שזה חייב לקרות, אני ארכב את שביל ישראל מליאון לאילת.
שבועות וחודשים של שקט יחסי, פה ושם דיווח לחברי הטיול ממוביל הטיול, מוזמנים למפגש לקביעת מסלול סופי, נקבע מסלול עם סטיות רבות משביל ישראל בגלל קטעים בלתי רכיבים או שטחי אש, דוחים, משנים, ושוב דוחים ושוב משנים, אבל יש מסע וזה הכי חשוב. אני כבר מתחיל לפזול לטיולי נפח ומאמצים לשיפור הכושר. בין לבין מגיע אי-מייל עם דף הנחיות ותאום מההוא , גבי, מוביל הטיול, וברשימה שישה רוכבים ועוד שניים מתעניינים. פגישה בארומה , איך אפשר בלי ארומה, הכל סגור, בעוד שבוע יוצאו לדרך שישה רוכבים ורכב ליווי אחד. שלושה ימים לפני הטיול, שינוי, מהפך לוגיסטי, מספר הרוכבים מצטמצם לארבעה וזה אומר לשכוח מרכב ליווי שזה אומר להתארגן בחיפזון עם מינימום ציוד ומקסימום שרירי גב שיסחבו את המטען. אין דבר מטריד אותי יותר מאשר לסחוב תרמיל על הגב, לא אוהב את זה, לא סתם קבעו מושג צבאי "צעידה פראייר" כלומר המפקד פראייר והחיילים יוצאים למסע בלי ציוד על הגב. במקרה כזה אני מאלה שמעדיפים להיות פראייר שאין לו תרמיל על הגב, אבל המציאות של המסע הזה לא סלחנית, פראייר או לא פראייר, תרמיל על הגב בלי פשרות.
תתפלאו כמה חפצים גיליתי שאני לא צריך, פתאום , ככה סתם, כי צריך לסחוב אותם על הגב. סט בגדי רכיבה אחד, לתכנן שטיפת בגדי הרכיבה כל יום כדי לא לסחוב סט נוסף , אפילו כמות נייר טואלט "מנה אחת לחירום" שתספיק בין צימר אחד למישנהו. לא טעיתי, אכן היה מצב חירום והמבין יבין. והכי הרשים אותי הנחישות להוריד במשקל (של התיק) כאשר אותו ספר של צבי גילת שבמקור נושא 280 עמודים, עבר ניתוח להסרת "שומן" וצומצם לשמונים וחמישה עמודים רלוונטים. הספר קיבל פיגורה דקיקה כמו שבע הפרות הרזות שחלם עליהם פרעה במצרים.
היום הראשון – חוויה של גשם
ארזתי, קשרתי, מלאתי מים, אפילו הגעתי לנקודת המפגש, גם איציק , גם ברטוב, וגם ההוא, גבי, כבר לא לבד.
צומת עזאקה, 07:00 מתחילים לרכב, טכנית אין הרבה הבדל בין רכיבת גרופי שיגרתית לבין הרגע המקסים הזה, רגע שבו אתה יודע שהתחבורה היחידה שתזכה להשתמש בה עד אילת זה הדו גלגלי שלך, מה שיש איתך ועם חבריך זה כל מה שיהיה לך בכל אחד מארבע מאות ושלושים הקילומטרים הבאים. אפילו בשביל שוקו ולחמנייה תצטרך לדווש עד לצרכנייה, בשביל מיטה, כרית ושמיכה תצטרך לדווש עד פתח הצימר, בשביל קפה ארומה תצטרך לדווש עד לתחנת הדלק. נשמע קשה אבל נותן הרגשה נפלאה, זה באמת לא עוד טיול, יש כאן מסע אחר.
עולים לתל עזאקה, מצטלמים, רוכבים בסינגלים ודאבלים, תצפית מתל גודד, מזג אויר אביבי, לא יכולנו לבקש יותר מזה, קיבלנו למרות שלא ביקשנו. בית ג'וברין , מסילת רכבת, עבודות כביש שש, עד כאן הכל בסדר, נחל שקמה עדיין בסדר אבל מזג האויר האביבי החליף צבעים, כחול התחלף לאפור, שמש התחלפה במבול שהבריח אותנו אל מתחת לחורשה, סבלנות באורך של חצי שעה ונפתחו השמים, רק השמים כי האדמה נאטמה בפנינו ונדבקה לצמיגים , יציאה מהבוץ לכביש אספלט ורכיבה עד ליעד הסופי, צימר מפנק בקיבוץ כרמים. ספידומטר מראה שבעים ומשהו ק"מ. החברה מתקשקשים, רואים טלויזיה, ארוחת ערב, פותחים מפות, ולילה טוב.
היום השני – החריץ השני:
את הבוקר התחלנו באכזבה, איציק נאלץ לפרוש בגלל בעיות בברך, יחד איתו נשלחו 300 גר' ציוד בצורה של שתי מפות. יאללה מדוושים, צפון הנגב בגוון ירוק, הרי יתיר בצבעים של גליל עליון. ירוק בעיניים והמאמץ בהתאם , איך אמר המשורר? גליל עליון, באמת כך, הרים, גבעות, ועוד הרים, ועוד גבעות. מזל שלא היה לנו מד גובה מצטבר כי הוא היה קורס תחת הנטל, אנחנו לא קרסנו למרות שלא היה קל ואנחנו רק בחלק הראשון של היום. תל ערד, פארק ערד, והנה נעלם הירוק. אני מבין ששמים כחולים מתחלפים לאפור, אבל לרכב ולהחליף סוג נוף כאילו הצייר שצייר את ארץ ישראל החליף מכחולים בלי כוונה. עכשיו רואים את הנוף המדברי היותר מוכר, הרים וסלעים בגוון חום, זה הצבע העיקרי שילווה אותנו עד היום האחרון. השבילים פחות חלקים ויותר סלעים מתחת לצמיגים, לא נורא אנחנו בירידה, יורדים, עוד ירידה, ועוד יורדים, מי אני שאתלונן על גרביטאציה? זוכרים את העליות עד ערד? קיבלנו את הירידות בזכות ולא בחסד, עבדנו בשביל זה קשה, יורדים ומחייכים עד לנחל דימונה, כן כן, העיר הזאת זכתה לקבל גם נחל על שמה. מבט על הספידומטר מראה 70 ק"מ, מבט על המפה מראה עוד 20 ק"מ ליעד של היום עם החריץ השני, מבט נוסף במפה מזכיר לנו שתוואי הדרך הוא שביל רכיב ועל זה אין תלונות אבל נחל דימונה המכובד עולה לדימונה, כן! עולה, לא שקלים אלה מטרים בגובה מצטבר. אחרי 70 ק"מ שהתחילו באין סוף עליות, לא ממש התענגתי על עתידי בשביל. כך גם היה, דיווש בלתי נגמר של עלייה בינונית וארוכה שאין לה סוף מלבד הסוף של הטוסיק שלי, נשבע לכם שבשלב הזה הייתי בטוח שאוכף הכסא שידרג לי את הטוסיק ל"דו-חריצי", זה לא קושי ברגליים, לא קושי בשרירים, רק שם מאחורה נמאס להם לראות אחד את השני, האוכף והישבן.
מה עושים? הפתרון היה לדווש והינה הספידומטר מראה 90 ק"מ והינה הגענו לחאן ממשית, ניחוח גמלים באויר, מקלחת, אירוח בדואי, לילה טוב.
היום השלישי – נושמים לרווחה
בוקר טוב עולם, בוקר טוב מדבר, נחל ממשית, מעלה עקרבים ודילמה. האם להשקיע ארבעה ק"מ נוספים בדיווש עד לתחנת הדלק חצבה? לא! לא טעיתם, מה הם ארבעה קילומטר בשביל כוס קפה, כלום. רכבנו כבר 40 היום , יש עוד 40, תרשום אותי לקפה ולעוד 4 ק"מ, ככה בקטנה. מה ששיכנע אותי זה תוואי השטח נטול עליות, שיהיה ארבעים, שיהיה חמישים, לא רוצה עליות ובאמת כך היה היום השלישי שלנו, לא ממש עליות ואפשר לשתות קפה ולנשום לרווחה. את הארבעים ק"מ הנותרים רכבנו בציר המעיינות, ציר מצאנו בקלות, גם מעיינות מצאנו בקלות, את הקשר בין השם "עין זך" למושג מעין לא מצאתי בכלל. אחת החריטות בסלע מטיולי העבר היה ציר המעיינות הזכור לי עם בריכה ומים, הפעם עין זך היה יבש כמו הסלע של משה רבנו לפני שהחטיף לו במקל. הסימן היחיד למים היה שלט "סכנת טביעה", מים לא היו. השבילים האירו לנו פנים ללא עליות רציניות, ללא ירידות שסופן בעליה, עצירות ומנוחות רבות, איך ברטוב קורא לזה? "לספוג את המקום" בקלי קלות הראה הספידומטר 80 ואנחנו במושב צופר, צימר יפיפה, שעת אחה"צ ומרפסת שקוראת לך לשבת עם כוס קפה, אז מה אם התפנקנו היום על קפה? אז מה!? זה היה לפני 40 ק"מ, מה? לא מגיע לנו עוד קפה במרפסת? בטח שמגיע והטעם שלו שווה הרבה יותר אחרי יום רכיבה כזה, תחושה של שיגרה, דבר ראשון שותים קפה מיד כשמגיעים לצימר. היום קצת שינוי, מי שרוצה לאכול שירכב, עד למסעדת מואה על כביש הערבה, לא רחוק מהצימר אבל "מי שרעב שידווש". את זוהר וגנור פגשנו במקרה במסעדה בדרכם חזרה מרכיבה בדרום, טוב לפגוש אנשים מוכרים, מעבר לזה שתמיד נחמד לפגוש את השניים, טוב לדעת שמישהו מוכר ראה אותך לפני שאתה מתפגר באיזו סימטה מאחורי איזה הר מתחת לקראנק. במסעדה הצחיקו אותי ללא קול, בשקט בשקט חשבתי לעצמי "מה זה הדוגמיות האלה בצלחות" שתיים וחצי קלוריות על כל ק"מ שדיוושנו. לא נורא, בירה ותוספות והכל בא על מקומו, גם אנחנו על מקומנו במיטה, לילה טוב.
היום הרביעי – חגיגות החמישים
את הבוקר התחלנו באכזבה מוכרת, גבי נאלץ לפרוש מסיבות שאינן תלויות בו. שוב טכס העברת ציוד, משאירים מה שצריך ושולחים הביתה עוד מפות של 150 גרם כל אחת. כנראה שקוראים למפות אחד לחמישים ומשמיטים את המילה אלף כי הם שוקלות 1:50 גרם. מהר מאוד מגיעים למואה, לא המסעדה, אלה מואה העתיקה, דרך הבשמים, חוצים את נחל ברק, נופלים על נחל פארן, 50 ק"מ בספידומטר והיגענו ליעד של היום הרביעי, רק 50 ק"מ רכיבה שעפו לנו בין הפדאלים בצ'יק צ'אק, ממש חגיגה לסטלבטנים. צימר במושב פארן, הרבה , הרבה מנוחה שהייתה מאוד מאוד במקום. ומה עושים אם לא רוכבים, לא טעיתם, כלל ידוע הוא שאין כמו אוכל להעביר את הזמן, אז במסגרת חגיגות החמישים ק"מ לא הפסקנו לאכול מהצהריים עד הלילה. כמובן שיום סטלבט כזה של "רק חמישים" לא משקיעים יותר משמונה שורות ביומן מסע.
היום החמישי – רכיבת שאנטי שאנטי לבית השנטי והשביליסטים
שביל ישראל אונס עצמו בין שטחי אש, הקטע של היום החמישי, כמעט כולו שביל ישראל שצמוד לכביש שמזכיר את הסידרה "בית קטן בערבה" רק שכאן אפילו אין בית, רק מישור ענק של מדבר. אנחנו התפנקנו על האספלט, צומת ציחור, נאות סמדר, עובדה, לא פחות ולא יותר, בלי הגזמה, עשרות קילומטרים שלא מצריכים יותר מסיבובי פדאלים, אתה נכנס למדיטאציה על האופניים, המדבר מסביב רגוע ומשרה אוירה מתאימה, רק חסר היה לי איזה גורו עם שרוואל ואני מסודר. אוי ואבוי, קצת אחרי עובדת ברטוב חטף פ'נצר. למה אוי ואבוי? כי התרגלתי שאין לנו תקלות טכניות ופנצ'ר לא כל כך מסתדר עם שאנטי שאנטי, מדיטאציה, תשאלו את הגורו והוא יאשר את התאוריה שלי בנושא. עוד קצת רכיבה והגענו לבית השאנטי, חאן שחרות, איזה חיוך מדהים קיבל את פנינו מרעות, אחת העובדות במקום, אין לה תפקיד כי כולם עושים שם הכל, היא הייתה הראשונה לראות אותנו נכנסים לחאן ואולי התפקיד הייחודי שלה זה לחייך, שמחת חיים אי שם על הר גבוה בלב המדבר של הרי אילת. המפונקים, אם הבנתם הכוונה לברטוב ואלי, קיבלו אוהל בדואי לא קטן עם מזרונים, סדינים, כרית, שמיכות פוך, נו! מה עכשיו? שוב פעם לשאול את השאלה? הרי ברור שמגיע לנו להתפנק על מצעים. החאן הזה הקסים אותי, נראה מושלם ללילה האחרון במסע שלנו, היה לי ברור מאותו הרגע שנכנסתי למתחם החאן שצימרים וטיול בשטח סוטרים זה את זה, פשוט לא מתאים, כבודם של הצימרים במקום אחר, לא במסע שביל ישראל. חברים, לא טעיתי, בחאן פגשנו שביליסטים, גם אנחנו קיבלנו את הכינוי והכוונה למי שעושה מסע על שביל ישראל, טוב נו, אנחנו שבילסטים מסוג אחר, לא סוג ב' חס וחלילה אבל בכל זאת שבילסטים של צימרים, מפונקים עם אופניים (זוכרים את הגיחה לחצבה בשביל כוס קפה) , שישה ימים בלבד. שבילסטים רגילים צועדים את שביל ישראל , עם ערכת קפה, ימים, שבעות, חודשים. צבי-צב עם בית על הגב, לנים בשטח היכן שהגיעו כששקעה השמש, לא ממהרים לשום מקום, חיים את הרגע. את הערב העברנו עם שאר השבילסטים, שמענו חוויות, החלפנו רשמים כל אחד ממסעו שלו, ארוחת ערב ולילה טוב.
היום השישי– רואים את הסוף
איזה כייף לדעת שמכאן עד לשם יש ירידות, לא רק ירידות אבל באופן כללי צריכים לנחות, שחרות זה למעלה, הרבה למעלה, ואילת למטה, אין יותר למטה מזה במסלול של היום האחרון. כמה עשרות קילומטרים ראשונים להיום, עד כאן כ – 40 ק"מ בנוף שונה מאתמול, אט אט נגמרים המשטחים הישרים והרי אילת המיוחדים מתחילים להראות את עצמם, מעלה סיירים בירידה בתוך נחל בטמים שמשנה את הנוף מקצה לקצה ומצוקי עתק שבו מבהירים לנו חד משמעית שאלה הם הרי אילת, ברוכים הבאים לאילת, אמנם לא העיר אילת ולא סוף המסלול אבל מהם עוד 40 ק"מ? בדיחה, משחק ילדים, שעשוע למתחילים, טיול בפארק הירקון. מהר מאוד הגענו לאילת, ספידומטר מראה 80 ק"מ , המפות מראות סוף מסלול, המסע נגמר, העיר אילת מתחת לצמיגים שלי. הרגשה נפלאה, אך בכל זאת יש עוד משהו, דגדוג קל, עוד חריטה שהיתה שם בסלע. בשבילי זה לא הסוף. מה קרה? השעה 15:00 והיום לא נגמר, עוד 10 ק"מ ברכיבה למעבר הגבול טאבה, כניסה זריזה לסיני עם האופניים, עוד 38 ק"מ רכיבה לחוף ביר-סוויר, בדקות האחרונות של אור היום נחתתי בחוף הים של מוחמד ג'וברה, למנוחה קלה של שבועיים בחושת קש ........ עם האופניים.
חברים! תצבטו אותי, רוצה להיות בטוח שכל זה היה אמיתי ולא חלום.
רונן