סובב הצפון הגדול
אילו חייתי לפני מאה, או אלף שנה, אולי הייתי מוביל שיירות גמלים. הייתי נודד בין נמל יפו לעכו, עזה וביירות על האתון שלי, מחפש קליינטים בעלי שיירות-סוחר להובילם ליריחו, לדמשק, או לרבת עמון. בתמורה למסע הייתי מתפשר על גמל אחד בריא. אני מכיר את הדרכים, את משטר הרוחות, יודע איפה לחנות, איך למצוא מים, איך לשחד תורכים. בנדודי, לעיתים הייתי ישן ואוכל כמו מלך אצל מכר מקומי או לקוח ותיק, ולעיתים, רעב וצמא, הייתי פורש שמיכה היכן שמצא אותי הלילה, ונרדם.
הכרנו לראשונה רונן, אלון ואני, בטיול של יומיים באילת. די מהר זיהיתי שרונן הוא פרטנר אפשרי בשבילי למסע שתמיד רציתי לעשות, מסע נודד אמיתי, בלי רכב ליווי, בלי בתי מלון, בלי שום מנהלות. כבר באילת זרקתי לו רעיון לעשות טיול עם לילה בשטח והוא מיד התחיל לדבר על הטמנת ציוד. נפגשנו עוד פה ושם בשניים שלושה טיולים, ויום אחד, בדיוק כשהתחלתי לחשוב מה אני עושה עם החופשה השנתית שלי השנה, הוא נצמד אליי באחת הרכיבות והציע לי לעשות את שביל ישראל הצפוני. אמרתי שאני אחשוב על זה, אבל לא חשבתי שניה – כבר החלטתי.
חשבנו שאם נניח שאנחנו מכירים ביחד 300-200 רוכבים, אולי לעשרה מהם טיול כזה ידבר, ומתוכם אולי לאחד זה ממש יתאים, ובשביל האחד הזה פתחנו טיול בגרופי, ומי נפל לנו ברשת? אלון, ידידנו מאילת!
רונן ואני תכננו את המסלול. עזבנו את שביל ישראל להזדמנות אחרת שבטח תבוא, והחלטנו לעשות את הסיבוב המלא והמגוון ביותר – מכבישים ומדרכות במישור החוף ועד דאבלים טכניים ברכס הגבוה של מירון, ולהט הצהרים בעמק בית שאן. הקצינו מרחק רכיבה לכל יום וקבענו נקודות לינה. בימים האחרונים התחלנו לדבר על ציוד, ואלון ואני, שרכשנו אוהל, סבל ושקיים לכבוד המסע, יצאנו לטיול הכנה, לראות איך אנחנו מסתדרים עם כל הכבודה. קצת כבד וקשה בעליות, אבל הסתדרנו יופי.
מחר בבוקר אני אמור לצאת מהבית ברכיבה לתחנה מרכזית, לעלות על אוטובוס ולרדת בחדרה, שם יתחיל המסע. ביומיים בראשונים תצטרף אלינו אניה (מפתיע, לא?), ותפרוש באכזיב, ומשם אנחנו שלושה. בחלקים של המסלול אין לנו מושג ברור איפה בדיוק נישן, ואיפה נשיג אוכל (נקודות הלינה שקבענו אומרות 'חוף הכרמל' או 'יער פקיעין' – די מעורפל), ובכלל, אלמנט ההרפתקה במסע שלנו חזק ודומיננטי. אבל אנחנו בטוחים שיהיה בסדר, כלומר נשרוד, כלומר כל הטווח שבין סֶבֶל לחגיגה בא בחשבון. אני סומך על עצמי במאה אחוז. כבר עשיתי טיולים כאלה - רק לא באופניים. אני סומך לא פחות גם על שותפיי, מאחר שגם הם, כך אני מבחין, סומכים על עצמם במאה אחוז. אנחנו חוברים יחדיו, אבל לא תלויים איש ברעהו, וזה נותן לנו המון כוח ומרחב. הסכמנו מהתחלה על הכל. כל רעיון שמישהו הביא, התקבל מיד.
הזיה שעומדת להתרחש במציאות, מדליק ומוזר גם יחד. טוב נו, נודה, אני קצת מתרגש. מה אכתוב כאן לאחר המסע? אם לא יהיה לי מה - לא אכתוב, זה אני מבטיח. יללה ביי, עוד לא סיימתי לארוז...
~~~~~~&~~~~~~
המסע התקיים בין 15/08/08 ו- 24/08/08, תשעה ימים, בהם רכבנו 485 ק"מ, (רונן ואלון כ - 400). לננו פעמיים באתר קמפינג (אכזיב ומעיין ברוך), פעם בבית מלון (פקיעין), פעם באכסניה קיבוצית (אפיקים), וארבע פעמים בשטח (חוף דדו, נחל גוש חלב, גשר הדודות, המאגר בעמק יזרעאל).
תמונות מסע
איך בריכת התמסח ניצלה מבושות
כבר רכבנו כמה שעות, השמש הכתה ללא רחמים, והתחלנו לחלום על טבילה בבריכת התמסח, שאניה נשבעה שזה אפשרי והמים צלולים, וניווטה לפי זיכרון ילדות מלפני שלושים שנה. אני ניסיתי לאמת בג'י.פי.אס. לבסוף הגענו לאיזה שהוא מקווה מים, ולאחר שנדחקנו בסבך לא מעט, הגענו למסכנה שאין דרך להגיע למים, שאכן נראו צלולים ומושכים, והתנחלנו להפסקה מתחת לאקליפטוס. אניה ורונן לא ויתרו, והקיפו את כל האגם. לא מצאו דרך. גם אני דשדשתי קצת מסביב, ובכל מקום שהצלחתי להגיע עד הגדה, היה מטר של בוץ שחור וטובעני.
כשכבר כמעט ויתרנו, ועלינו על האופניים להמשיך, ראיתי בסמוך לגדת הבריכה שיבר 4 צול. ניסיתי לפתוח וזרם אדיר הפיל אותי מהאופניים. שמתי את האופניים בצד, שלפתי את הקפקפים, וצללתי כולי עם כל הבגדים, לתוך השיבר. תוך שתי שניות כולם הצטרפו אלי ושכשכנו במים כמו ילדים. היה מרענן, מעורר, ממריץ, מגניב! טוב שלא ויתרנו על בריכת התמסח!
~~~~~~&~~~~~~
גזענות
הוא עמד באמצע הסמטה הצרה, ההומה אדם, נשען על אופניו הקטנות למידתו, בוהה בי בעיניים שחורות גדולות ולא זז מילימטר. שרקתי 'פיפ-פיפ' לא זז. אמרתי 'סליחה' ו'אפשר לעבור?', עדיין לא זז אבל התחיל לחייך בהתרסה. היה חם. שלהי היום, עכו. היינו רעבים וחיפשנו חומוס. אוקיי, בוודאי נראינו די משונים עם אופני היוקרה הדקיקים, העמוסים במיטב התיקים והציוד תוצרת אמריקה, לילד ערבי. נאלצתי להוריד רגל ולעצור, והוא עדיין הביט בי מחייך. בבת אחת התעצבנתי ודחפתי אותו קלות, כדי לפנות לי דרך. הגוף שלו היה כל כך נוקשה למגע, והגיב באופן מוזר, או, יותר נכון, לא הגיב כלל, עד שהוא מעד. מייד הבנתי שמשהו לא בסדר, שהוא לא סתם ילד חוצפן, מצפוני נקף וניסיתי לעזור לו לקום. באותה שניה קמו בזעם שני ערבים, כנראה בני משפחתו, שצפו בסצנה ממקומם בפינת הסמטה, ועטו עליי בצעקות וקללות. "חארם על הילד", הם אמרו, "יש לו פיגור" וגם "אם היה יהודי לא היית עושה לו ככה". הצערתי מאוד, ותוך שאני מנסה להרים את הילד בשיא העדינות, התנצלתי בפני המבוגרים הזועמים במילים יפות ובטון מפויס כמיטב יכולתי, וכך הצלחתי בחלקלקות לשון למנוע את הקטטה. לבסוף אניה אמרה "בואו נזוז".
עוד שעות לאחר מיכן התרוצצה לי בראש השאלה, האם באמת הייתי נוהג אחרת עם הילד לא היה ערבי?
~~~~~~&~~~~~~
איך מיישרים סבל
הרוכב שמקדימה: אוף, נוגע לי!
הרוכב שמאחורה: אאא... שמאלית!
הרוכב שמקדימה: (בעיטה אחורית שמאלית תוך כדי דיווש)
הרוכב שמאחורה: הופ! עכשיו ימנית קטנה!
הרוכב שמקדימה: (בעיטה)
הרוכב שמאחורה: אאא... עוד ימנית קטנה!
הרוכב שמקדימה: (בעיטה)
הרוכב שמאחורה: הופה! זהו!
הרוכב שמקדימה: באמצע?
הרוכב שמאחורה: בול!
~~~~~~&~~~~~~
בריונות
כבר היינו ביום השלישי לטיול ואחרי סשן העליות הראשון, מתנשפים ומיוזעים, וחשבנו שמגיע לנו איזה מעיין חושרמוטה רק בשבילנו, כלומר, אם כבר אנחנו במקרה בנחל כזיב. האמת גם התאמצנו קצת להשיג את שלושת הדוסים הליצנים שפגשנו קודם, שכל אחד מהם סוחב תרמיל ענק, שמוט עד הברכיים, נוטים להתעלף בעמידה, והם רק בקילומטרים הראשונים שלהם, ששאלו איפה כאן המעיין. ככל שהתקדמנו בעליה שמענו קולות משונים מתוך היער, גוברים והולכים. מאחורי אחת הפינות הרעש גבר והפך להיסטרי. פתאום ראינו בין העצים מעגל הדוק של חובשי ציציות וחולצות לבנות מקפצים ומרקדים באקסטזה. ללא ספק חוויה אוטנטית לתייר המצוי, משהו בסגנון טכס וודו במעמקי הג'ונגל במרכז אפריקה, או חג חניכה לאלה פרוואטי בצפון הודו. רק שאנחנו כבר מפהקים מזה. השתאינו קצת אבל לא נמצאו לנו מילים, אז הרמנו גבה ודוושנו הלאה. עוד שתי פינות ושוב הרעש גובר. כשהגענו לעין טמיר, הבריכה הייתה מלאה באברכים ותלמידי חכמים שמשתוללים ומשפריצים לכל עבר והבריכה עכורה מאוד. ניסיתי להגיד להם שאם יעמדו בשקט כמה דקות, הבוץ ישקע ומי הבריכה יהיו צלולים. דבר אל העצים והאבנים, איש לא שמע לי. פתאום קפץ לי הוריד ואמרתי "איפה השכל? גם בשביל ללמוד תורה צריך טיפה שכל! אתם מעכירים את הבריכה עם טימטום שלכם!" בבת אחת השתררה דממה. הם הסתכלו עלי בבושה ובזעם, ונסוגו. כמה מהם מלמלו "מה זה קשור לתורה?" ו – "מי שמך?". כמה דקות לאחר מיכן הבריכה כבר הייתה צלולה, ואנחנו השתכשכנו לנו בנחת. אוקיי, היה בזה איזה אלמנט של בריונות מצידי, אני יודע, אבל הם התחילו.
~~~~~~&~~~~~~
סינגל של תנים
כבר כמה ימים שאני מחפש איזה סינגל על הדרך, לא אתגרי מדי, כזה שאפשר לעשות אותו עם כל הציוד. העלייה לרמות יששכר הייתה קשה ואני הזדחלתי באיטיות. קצת אחרי הלולים עצרתי כדי לראות אם אני מבחין באגם הנעלם, שאמור היה להיות בדיוק מתחתינו. למטה הייתה בריכת דגים קטנה והנוף – עוצר נשימה. שלפתי את המצלמה והסתכלתי דרך העינית כדי למצוא שוט טוב, והינה נכנס לי לפריים סינגל. ממש כמו בבן שמן, פס קירח מתפתל בתוך העשב הגבוה במורד הגבעה. סינגל! קשקשתי קצת בזום ועקבתי אחרי השביל עד לפרצה קטנה בגדר. צורת הפרצה – השוליים התחתונים של הגדר מופשלים למעלה ברוחב 10 ס"מ ובגובה 30 - גרמה לי להוריד את המצלמה ולראות שהגדר קרובה אלי, לא יותר מעשרה מטר, והסינגל, שרוכבו פחות מ- 5 ס"מ עובר ממש לרגליי. מי יכול לעבור בפרצה כזו? שועל? תן? "הינה סינגל של תנים" צעקתי לרונן. הוא הסתכל קצת ואמר: "מכאן הם יורדים לשתות מים". עקבנו במבט אחרי השביל למטה עד הבריכה. היו בו דרופים, ירידות תלולות עם דרדרת, מדרגות וסוויצ'בקים, הכל ממוזער, כמו מסילה של רכבת צעצוע. "אחלה סינגל, זו בטוח הדרך הנוחה ביותר לרדת את הגבעה" אמרתי. זזנו.
~~~~~~&~~~~~~
מסעדת הדודות
לגשר הדודות הגענו פתאום, בדיוק באור אחרון, בגלישה מהירה מכרכום. די בקלות מצאנו שטח ישר יחסית, והתנחלנו בו. לאחר שהתייחדנו, איש עם בקבוקון השמפו שלו במורד הנהר, נפנינו להכנת הסעודה. החושך כבר ירד, והשתמשנו בפנסי הראש שלנו. אלון עקר עשבים, דחף סלעים, וסידר את השולחן והכיסאות, אני ערמתי אבנים סביב הגזיה והכנתי לי עמדת בישול, רונן טרח על הירקות והנקניק. דילגנו על המתאבנים וניגשנו ישר למנה העיקרית: שלוש פרוסות עבות של נקניק ושני שלישים קופסת טונה על מצע של אורז בצימוקים, בלווית ירקות חתוכים (חצי עגבנייה גדולה, שני מלפפונים, גמבה) סדורים להפליא על צלחת ומתובלים במלח ושמן שומשום משובח (בקבוקון השמן הקטן ביותר שמצאנו בצרכנייה בהגושרים. כמו באופניים: קצת פחות משקל – הרבה יותר כסף), מנת ביניים: מרק עגבניות עם קרוטונים, ולקינוח – שני שליש קופסה רסק תפוחי עץ לתינוקות, קפה וביסקוויטים. ליקקנו את האצבעות! (כי לא היה לנו כוח ללכת לגדת הנהר לשטוף אותן).
התעוררנו עם אור ראשון, ולאחר הקפה של הבוקר החלטתי לקחת את העניינים בידיים: חיברתי את הקליפס הגדול של רונן למכסה של הסיר בתור ידית, להלן 'המחבת', וטיגנתי חביתות בשמן שומשום, אחת עם נקניק אחת בלי לכל אחד, על פרוסות לחם וירקות לקישוט.
יש להם אוכל מצוין שם, בגשר הדודות. מומלץ!
~~~~~~&~~~~~~
גבר גבר
כשהיינו עשרים מטר מהאוהל, מחפשים דרך בין הגרוטאות שמסביב, משק כנפיים אדיר חתך פתאום את האוויר, וגוש עצום של נוצות טס לעברי בגובה הביצים. באלפית האחרונה הצלחתי לחמוק, כמעט נפלתי מהאופניים. זה היה תרנגול לא גדול במיוחד, אבל זקוף ונמרץ, ועם חזה נפוח כמו רס"ר משמעת. הוא לא וויתר, עשה סיבוב והגיח, הפעם בגובה עיניים, מכיוון אחר. שוב חמקתי. בדואי יצא מן האוהל, מנפנף בידיים לעבר התרנגול. הוא הסתלק. לא ידעתי שיש דבר כזה 'תרנגול שמירה', זה ביזנס של כלבים, לא?
כשישבנו עם הקפה הפיתות והלאבנה, הנער הבדואי סיפר שהתרנגולות האלו – כעשר תרנגולות קטנות ונמרצות התרוצצו בכל פינה – אי אפשר לתפוס אותן, הן עפות מאה, מאה חמישים מטר, כמו ציפור. תרנגולות חופש יעני. מעבר לפחון שוב הופיע הגבר. החזה שלו היה פחות בשמיים, והוא התקדם בצעדים מדודים, מרוכז בי כמו כוונת ליזר. מסביבו נקהלו במעגל כמה תרנגולות, מתגנבות מאחורי זנבו חרש, צעד אחר צעד. הוא סקר אותי בריכוז, פעם בעין ימין, פעמיים בשמאל. עין ימין היא החלשה, רשמתי לעצמי. פתאום הוא נתן משק כנפיים קצר, עזבו אותו עכשיו, הוא רוצה אותי לעצמו, יללה עופו. התרנגולות נפוצו לכל עבר. הוא כבר היה שני מטר ממני, ומתקדם. התחלתי לגשש עם הרגליים אחר הסנדלים מתחת לכיסא, מקפיד לא לעשות תנועה פתאומית - אם לעזאזל הוא היה כלב הייתי לפחות יודע מה לפניי. באותו הרגע, הבדואי גהר ממקום מושבו, מנפנף בידיים. התרנגול פרח כהרף עין.
עברה דקה עד שהסרתי את הסנדלים ונשמתי לרווחה. יותר לא ראיתי אותו.
~~~~~~&~~~~~~
מישור החוף,
חוף הכרמל, מפרץ חיפה, עמק זבולון, מפרץ עכו, חוף הגליל, הגליל המערבי, רכס מירון, רמות נפתלי, רכס רמים, אצבע הגליל, עמק החולה, עמק הירדן, בקעת גינוסר, בקעת ארבל, בקעת הירדן, רמות יששכר, עמק יזרעאל, רכס הכרמל, רמות מנשה, מישור החוף. כל חבל ארץ ומזג האוויר שלו. בפקיעין צריך סוודר בערב, באפיקים אם אין מזגן בא לך למות.
~~~~~~&~~~~~~
רוח דרוזית
כשהגענו לכיכר המעיין בתפזורת, אלון מכיוון אחד, רונן מלמטה ואני מצד שני, יצא בחור ואמר לנו "זה כאן, זה כאן, מלון המעיין" והצביע על השלט הדהוי. הוא ניקה מרפסת רחבה שפונה אל הכיכר שגם לה שלט דהוי: "מסעדת המעיין – פקיעין. מאכלים דרוזיים ולבנוניים" המקום נראה ריק לחלוטין. שאלתי אותו אם מכינים שם אוכל. הוא אמר בטח, בטח, אחותי באה ומכינה על המקום. מה שתזמינו. ואם נרצה להגיע, כמה זמן מראש צריך להודיע? לא צריך, תבואו, תשבו, נשים לכם קצת מזטים והאוכל יהיה מוכן. אחותי עושה. ואיפה אחותך? כשתבואו נקרא לה. אוקיי אמרתי, אני אדבר עם החברים שלי, ונראה, בסדר? בטח, בטח, אהלן וסהלן.
סקרנה אותי האחות הזאת. רציתי לראות איך שולחים לקרוא לה, והיא באה, ומכינה מאפס שלושה תבשילים דרוזיים ולבנוניים אוטנטיים, ככל שאלון רונן ואני נזמין, בעשרים דקות. רציתי לראות אותה, נו.
כשדיברנו עם בעל המלון על ארוחת בוקר, הוא רצה שנחליט עכשיו, כי יש אישה שבאה בבוקר, ומכינה. זאת אחותו של הבחור מהמסעדה? שאלתי. כן, בטח, איך ידעת? ניחשתי.
בזמן המקלחת גייסתי את מיטב כישורי לשכנע את אלון ורונן לרדת למסעדה, והם השתכנעו. חמש דקות לפני שירדנו, התגנבתי למטה לתת לבחור בכל זאת התראה מינימלית - יש לי לב רחום. כשירדנו, שולחן בודד היה ערוך להפליא לשלושה סועדים באמצע המרפסת, ואישה קטנה ודקיקה בלבוש דרוזי מסורתי ריחפה סביבנו, מחייכת בחיוך רחב וידידותי, מדברת בלשון מתגלגלת, מתעניינת בשלומנו ומשוחחת אתנו על הא ודא בחביבות. הזמנו 'דהווד מאשה', תבשיל לבנוני של הסבתא מהרי השוף, זה כמו מנסף, אבל עם רוטב בצלים ועגבניות וכמה כבביות מלמעלה, כפי שהוסבר לנו. האישה נבלעה במעמקי המסעדה. ניסיתי לנקוב בעיניי את האפלולית שבפנים, וכל מה שהצלחתי לראות זה תנועות מהירות ונמרצות. לא גמרנו חצי בירה וכמה זיתים - והאוכל הגיע. מה אגיד, המנה המעולה ביותר שאכלתי שנים, ואני לא מגזים. במסעדה תל אביבית היה צריך להזמין דבר כזה שבוע מראש, ולהמתין במסעדה שעה וחצי, שלא לדבר על המחיר. אמרתי שאני מוכן להתחתן איתה עכשיו, ואני נותן כל מה שיש לי, ואין מה לדאוג, עם אישה כזאת אני אהיה מיליונר תוך שנה.
מאוחר יותר, כשישבנו על המרפסת למעלה והשקפנו אל הכפר, ראיתי אותה פתאום למטה באחת המרפסות, יושבת רגל על רגל ומעשנת בחושך. הבאתי את המצלמה וצילמתי אותה דקות ארוכות. בבית, כמה שצפיתי בשוט הזה שוב ושוב, לא מצאתי בו כלום. התאהבתי ברוח.
~~~~~~&~~~~~~
אנו אנו הפלמח
רונן טען שזה הדוסים עושים הילולה באיזה קבר, יש המון קברים בסביבה. ואכן בדרכנו הנה ראינו כמה ג'יפים מלאים בדוסים יורדים במורד הנחל. לאור החוויות שלנו עם דוסים בימים האחרונים, זה נשמע הגיוני. אני שמעתי משאיות. היה חושך, היה קריר, אבל יותר מכל – שררה דממה עמוקה. שמענו רק את פצפוצי הזרדים כשדחפנו עוד ענף למדורה. אני המשכתי לספר את מה שסיפרתי, ושוב עלה הרעש. הוא בא ממורד הדישון, מעבר לפינה. חנינו על תלולית קטנה בנחל גוש חלב, כ – 200 מטר ממפגש הוואדיות עם הדישון, משני צדדינו קירות הוואדי, די זקופים וגבוהים, וממול, 300 – 400 מטר מאתנו, הקיר העצום של הדישון. עלה בדעתי שאנחנו במלכודת סאונד ענקית, הדים פה יכולים להדהד שניות ארוכות, ואנחנו שומעים את מה שבמורד הדישון, הרחק למטה. אמרתי שלי זה נשמע כמו מסיבת טרנס, אני בפירוש שומע מערכת הגברה. אלון חשב שזה פסטיבל ילדים או משהו כזה. עוד ג'יפ חלף – זה דוסים, הסכמנו. שתינו תה עם שאריות הסוכר והחלב המרוכז, הסתובבנו קצת, קשקשנו במדורה, סיפרתי עוד סיפור, כבר כמעט ושכחנו מהעניין - ושוב עלו הקולות. הפעם הם היו ממש קרובים וברורים. תנים, אמרנו פה אחד, הם עברו את הפינה.
ואני מספר פה צ'יזבטים לחבר'ה סביב המדורה, מסביר להם איך עושים מזרון מסירה קוצנית ושמיכה, ומסביב מייללים תנים. תכף גם נגנוב תרנגולות מהלול, אי-זה יופי. השתתקתי. ארזנו היטב כל אוכל שהיה לנו כדי שלא יבואו לחטט, והלכנו לישון.
~~~~~~&~~~~~~
רוכב בודד
אני מדווש לבדי בשביל חרוש, בלב העמק. לפני שעה נפרדתי מרונן, ועתה המסע רזה מאוד – רק אני. אמנם אין לי בעיה בחברת עצמי, אבל איזו ריקנות בכל זאת זוחלת. המחשבות רצות: לקצר? לחתוך לאוטובוס הקרוב? לא. בשום אופן! אני מגיע לחדרה. לפתע קול טפיחת צמיגים גרם לי להבחין כי שני רוכבים לצידי.
אהלן!
אהלן, אהלן. (אני לא לבד!) מאיפה אתם?
ממגדל העמק. אני אפי, זה שלום.
נעים מאוד, אני קובי.
מדוושים
מאיפה אתה?
מתל אביב.
אבל מאיפה אתה בא?
מכפר גדעון.
ולאן אתה ממשיך?
לכפר יהושוע.
אהה! אז בוא איתנו. אנחנו מכירים פה, נראה לך את הדרך.
סבבה, אני אתכם.
מדוושים
על הדרך נבקר אצל חבר שלנו מחמוד, בסדר?, זה כאן ליד התעלה, אתה מוזמן.
תודה.
עוצרים במרכזו של מאהל בדואי קטן, פחון - יותר נכון. יוצא בדואי עם אישתו, בנו הנער ובתו הילדה, ומקבלים את פנינו בהדרת כבוד. פותחים לנו שולחן, לאבנה, פיתות, קפה.
אתה יודע, שמענו שיש רוכבים שעושים את כל הצפון, שמעת על זה?
כן, יכול להיות ששמעתי משהו (אני קורץ לנער והוא מתלהב, טופח על מצחו ואומר "יה אללה, יה אללה").
אהה, זה אתה! לא יאומן! ואתה לבד?
היום אולי יחבור אלי חבר, שעשה הפסקה.
אני נזכר לפתוח את הטלפון, ובדיוק הוא מצלצל. אלון.
איפה אתה?
במאהל בדואי
איפה???
אצל בדואים באמצע העמק
טוב, איפה אני מחכה לך?
בצומת התשבי, עוד שעה.
על-אף כל ההסברים שקיבלתי משלום, אפי והבדואים, שאמרו: "שלוש ארבע ק"מ, חצי שעה – אתה שם" זה היה 12 ק"מ, שקעתי בבוץ ועברתי כמה סוללות עפר ותעלת ביוב, ולקח לי יותר משעתיים להגיע. אלון חיכה בסבלנות.
~~~~~~&~~~~~~
אדונים ומשרתים
מהרגע שעזבנו את מישור החוף, הרוב המוחלט של המטיילים שפגשנו בדרך היו חרדים. נחל כזיב היה מוצף כולו במאות אברכים קולניים, קבוצות קבוצות. בפסגת מירון בנוסף להמוני חרדים בשלבים שונים של תפילה ודיצה, ראינו גם כמה אנשים רגילים, מתבדלים ונבוכים. בפקיעין בעל המלון ובעל המסעדה היו טרודים עד מעל לראשם בלהמציא תעודת כשרות לאורחיהם. כשנכנסנו לחדר שלנו המקום היה שקט ומסודר. בהמשך הערב הצטרפו לקומה שלנו שלוש משפחות שומרי מסורת מהדרום. כשיצאנו בבוקר הקומה כולה הייתה לסדום ואמורה. במעין ברוך היו בערך חצי חצי, והסדר נשמר פחות או יותר, כך גם באגמון החולה. בכל אתר לאורך הירדן הרוב המוחלט היו חרדים, והזוהמה רבה.
אבל השיא היה באפיקים. פגשנו את ניר, רוכב וגרופאי, ששאף בכל מעודו לעזור לנו, ובמקרה היה גם אחראי על האכסניה. הוא התנצל אלף פעם על שאין לו איפה לשכן אותנו, כי האכסניה כל כך מטונפת שאי אפשר להיכנס. רונן אמר לו: "עזוב, תן לנו להחליט, יותר ג'יפה ממה שאנחנו אין". הוא לקח אותנו לארוחת ערב, וישב אתנו ולא הפסיק להתנצל. לבסוף הוא נעתר להראות לנו את המקום. נדהמנו. עברנו מחדר לחדר והשתאינו. הרצפה כולה הייתה מכוסה בעשרים ס"מ זבל מכל סוג: ניילונים, בקבוקים, בגדים, ניירות, עטיפות של ממתקים וחטיפים, שלא להזכיר את מה שהתגולל מתחת למיטות. שאלנו: "מה זה, מי אלה שהיו פה קודם?" הוא אמר "חרדים. קבוצה של נוער חרדי. וכאן גרו המדריכים! תאר לך. הם חושבים שהם האדונים, וכולם צריכים לשרת אותם. הם מחונכים ככה. זה תרבות, אני בהלם תרבות. מזל שיש לי מחר בבוקר את 'קומנדו פטמה', אני רק פותח להן והן עושות כבר הכל לבד. תוך שעתיים הכל נוצץ. תראה אותן – תשתגע. באות באוטו חדיש כמו נסיכות. אבל מה, עושות את העבודה, אין מה לדבר".
עוד סיפור של אדונים ומשרתים באותו משפט, אמרתי לעצמי, שניים באחד: 'החרדים והיתר' ו-'הקיבוץ והפטמה', סיפור בתוך סיפור. הכי ישראלי שיש.
~~~~~~&~~~~~~
תודות
לרונן, אלון ואניה
לדוגה ולטל ריבלין, על העזרה בתכנון המסלול
לשימי מכרכום, על העזרה בתכנון המסלול, החיוכים והמים
לניר מאפיקים על האירוח המושלם
לחסן מכפר מצר על הסיפורים והפירות
לשלום ואפי ממגדל העמק על הליווי וההכוונה
למחמוד ומשפחתו מעמק יזרעאל על האירוח
לסמדר על העריכה
ולבסוף לאנשי "קבוצת קשר אש", ו "אפר ואבק" קבוצות הבית שלי, ובמיוחד למשה, אלי, עופר, יאיר, ערן, שלומי, חוליו, זהר, ויקי, אריה, ושאול על התמיכה הנפשית והטכנית, על העידוד והליווי הטלפוני, על החברות והידידות. הרגשתי קצת כמו 'כתבנו בצפון' שלכם, ולכם הבלוג הזה מוקדש.
שלהי אוגוסט 2008
מישו