*
הכל התחיל בהצעה שמסר לי אילן חברי הטוב.
"שבועיים בגן העדן של תאילנד, יותר נכון חמש עשרה ימים" התנשא קולו בהתלהבות. " חמישה עשר ימים" תיקנתי אותו בקוצר רוח.
אילן הרים אלי מבט תמה אומד אותי במבטו. "טוב תודיע לי מה קורה עד מחר" וסובב את גבו במהירות כשיצא את החדר.
 
 "למה זה טוב לנו?" תהיתי ביני לביני, הרי גם כך העבודה לא נגמרת ורעיון של חופשה סתם כך באמצע חודש ינואר נראתה לי הזויה ומיותרת.
באבחה של רגע נזכרתי בפרס היתולי של שדרן רדיו מפורסם. במסגרת תוכנית נושאת פרסים העניק השדרן פרס 2 לילות במלון חיפאי לתושב חיפה. לראות את הבית מהמלון, ללא יכולת לייצר אסקפיזם שהוא לב ליבה של חופשה ראויה לשמה.
הנחתי את העט על השולחן ומוללתי בעצבנות את קצהו של כתב הגנה ישן שצימח אוזני חמור לתפארת. "בעצם למה לא?" ניהלתי משא ומתן עם הדמות הדמיונית. "הכל סגור כמעט.." פרוייקט הבניה שליווה משרדנו לאחר שזכינו במכרז הממשלתי נסגר לשביעות רצון. הפרוייקט עצמו ממוקם באיזור הצפון, "רק 40 דקות מתל-אביב", ממתין לאישורי מינהל, המשרד לאיכות הסביבה, משרד האוצר, הבינוי והשיכון, חברת ההנדסה וחברה האמונה על הפרוייקט.
בקיצור.. הרבה עורכי דין שממתינים לנו עם הבהרות, שאלות וטונות של מיילים.
כמו נשמעה תהייתי בשמיים, או בפלייליסט המושמץ של גל"צ אך לפתע ניגן הרדיו את נעימת השיר  Let It Be של להקת הביטלס.
Let it be indeed! חתמתי את המשא ומתן הדמיוני בשפתיים קמוצות. 
 
תאילנד Here We Come !
 
***
ההחלטה התקבלה די בתדהמה. עו"ד זמיר השותף הבכיר במשרד הרים את הגבה שלו במה שהפך להיות סמלו המסחרי. "השתגעת" ספק שאל ספק קבע. החזרתי לו מבט אטום. "דווקא עכשיו?" הפך קולו לגבוה ובהול "אתה יודע שהמחלקה שלכם מלווה את הפרוייקט מאלף עד תיו" מדגיש את המילה תיו בצורה מרגיזה. "בעיני זה חוסר אחריות אם תשאל אותי" הפך קולו לקרקרני ומשתנק. "בגלל זה אני לא שואל לדעתך בנושא הזה" השבתי לו מיניה וביה. "סגרנו את כל הקצוות וכעת נותרו רק טיוטות החוזים והמללים המשפטיים. הכל נמצא אצל מהנדס התהליכים שמעדכן אותי על בסיס יומי- למעשה מלאכתנו נשלמה לטווח של שלושת החודשים הקרובים" ובמהירות סייגתי "לעת עתה". הוא נופף בידו מגרש זבוב דמיוני. "נו, אתה יודע שאני אוהב אותך וסומך עליך" התרכך קולו. "תישאר זמין בנייד ובמייל" הוסיף. חשבתי לעצמי "נו, מי אמר שעורכי דין זה עם חרא?!" .
 
 
****
כעבור חודשיים
קול המולה קידם את פנינו כשנכנסנו לבית הנתיבות. את פנינו קיבלה דיילת קרקע חייכנית ואדיבה בשם שקד שליוותה אותנו אל מתחם ה- VIP. בזמן שהדיילת טיפלה בכל נושא הגעת הכבודה והחתמת הדרכונים, נשענתי מעדנות על הכורסא המפנקת משחק עם הקשית של כוס הלימונדה הצוננת שהזמנתי. בהיתי במבט מזוגג ועייף בטלויזיה שהשמיעה קול צרמוניה של שדר ספורט שדיבר בספרדית מתגלגלת או שמא פורטוגזית. אצל אילן העניינים התנהלו כרגיל. הוא ניהל שיחה קדחתנית עם הברוקר שלו כשהוא מנסה לשווא להסות את קולו. בזמן שהוא החל לצעוק בלחשושים הרשיתי לראשי לצנוח על הכורסה. "מזל שהמשרד מנוי לשירות VIP בנתב"ג " הרהרתי. בו ברגע ראיתי את שקד החייכנית מופיעה בפתח הטרקלין.
"אחריי" פקדה בחיוך.
*****
בקול שאגת מנועים ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע. הקרקע החלה מתרחקת בזוית בלתי אפשרית, כשהמטוס החל לחתור בזוית תלולה מעלה מעלה.  מתחתי ידיים וחייכתי באושר "החופש התחיל" עלצתי פנימה כשהלב מתרחב ומתכווץ חליפות. אילן הסתכל עלי מחייך "נו שווה או לא שווה?" הציב לי שאלה מכשילה. "אל יתהלל חוגר כמילואימניק" שיבשתי לו בתשובה את הפסוק המפורסם ושנינו פרצנו בצחוק משחרר.
השעה הראשונה של הטיסה חלפה בשיחה נעימה אותה גלגלנו בשיחה אודות זכרונות עבר.אופיו הבוער, הגובל בהתלהבות ילדותית, של אילן די מטעה את הסובבים אותו. הוא למעשה ברנש די קשוח וחיית שטח אמיתית. כן גופו הגדול והשרירי וראשו הקרח ןהמצוחצח למשעי מחפים על קו חשיבה ישר וחד כתער.
אילן ואני חברים מגיל 4 בערך. הוא הפיל אותי מהנדנדה בגן שולה, אני החזרתי לו עם המגרפה בראש ופצעתי אותו ליד העין, וכמו נדמה שבאותו הרגע ממש נכרתה לה ברית דמים בין שני ילדים בוכיים ליד נדנדה הפוכה אחת. ימי בית הספר והתיכון חלפו ביעף מותירים זכרונות נעימים וידידותנו האמיצה שרדה גם אהבה משותפת לנערה יפת עיניים. מדויק יותר- היא פתרה לנו את המריבה די מהר, ופשוט הלכה לה עם אחר מותירה שני לבבות שבורים ואולי אפילו יותר..
בצבא נפרדו דרכינו. כשאני התגייסתי לגולני, אילן עבר בהצלחה גיבוש לשייטת. רוב הנסיונות לתאם שבתות ואפטרים עלו בתוהו. אבל לא לעולם חוסן, וכשנפלה בחלקנו שהות משותפת בשבת, חגגנו אותה כדבעי. אחרי הצבא פניתי למסלול משולב של מנהל עסקים ומשפטים אילן חתם קבע בשייטת. כשסיימתי את התואר אילן עבד באלסקה כחוטב עצים בשביל משכורת דמיונית של 40 K לשבועיים. וכל זה בדולרים!  
כל זה לא לקח זמן רב והוא כפטריוט אמיתי שב ארצה והחל לחבוש את ספסל הלימודים בפקולטה למשפטים שם התגלה אופיו כשקדן וחריף. לאחר שלוש שנות בילויים סטודנטיאליות מצידו, הגעתי אל טקס הסיום עם אמו (אביו נהרג בתאונת דרכים). כשהוא נקרא אל הבמה כמצטיין דיקן היה בזה כמין איתות הרגעה לאימו שלא עצרה כוח בעצמה ונתנה דרור לדמעותיה. כחבר טוב וכמקובל במגרש משרדי עורכי הדין אילן הגיע מהר מאד לעבוד לצידי לאחר ההמלצות שהרעפתי עליו. והוא-  הוא לא איכזב.
עתה היינו ישובים במטוס, שני גברים/ חברים/ קולגות בדרך לחופשה חלומית.
******
זה התחיל כרשרוש מצרצר, או צרצור מרשרש, בקיצור- רעש לא אופייני. פקחתי את עיניי רק כדי לראות דמות עטוית מדים כחולים טסה במעבר. הבטתי ימינה ושמאלה וראיתי את שאר נוסעי המחלקה הראשונה מתמתחים בחוסר נוחות. איש עסקים אמריקאי בעל מראה מכובד הצליב את אצבעותיו ויילל בגניחה מעוררת חמלה. בעודי מנסה לקלוט מה קורה בחושיי, שטרם נעורו להם, ראיתי את אילן גוהר מעלי. "קום! יש לי תחושה רעה". כמו היו תחושותיו מחוברות לקוקפיט המטוס נשמע לפתע קולו של טייס המטוס: "נוסעים יקרים, כאן קפטן המטוס ברק אביטל. לצערי התגלתה כעת תקלה קלה במנוע המטוס, ולכן אנו נאלצים לנחות נחיתת חרום. למען בטיחותכם חובה להישמע להוראות הדיילות ולצוות המטוס".
ויהום המטוס...
*******
לא היה סרט. לא החלפת תמונות לקול רעש בסגנון הקליידוסקופ או ראינוע, לא כתוביות שחור לבן שרצות על המרקע. פשוט שקט של חידלון מתמשך שהתארך לו לאינסוף רווי זיעה קרה ותחושת מחנק בגרון.
מזוית המבט קלטתי את הדיילות חיוורות חצי מעולפות בעצמן מנסות להתעשת. אחת מהן כבר חגרה עצמה לכסא הדייל. שתי דיילות רצו בחופזה אל מחלקת התיירים שם בניגוד למחלקה הראשונה המאבק לחיים קיבל טון רעשני. שתי דיילות רצו בחופזה מלבישות בחופזה חגורות הצלה לילדים ולתינוקות, הרבה חוסרים וצעקות נשמעו מכיוון יושבי השורות התלת מושביות.
 הגבר האמריקאי,שכננו מהמחלקה הראשונה, פכר כעת את אצבעותיו והצליב אותן חליפות. עוד רגע והוא החל למלמל באנגלית בעלת מבטא כבד "what the hell is he doing!" וכל רגע פלט את המילה "gosh" , "gosh" בקצב מטמטם. דיילת בעלת פני תווים קשים אך מבוהלים נכנסה והחלה לתרגל שוב שוב את הוראות החירום ואת אופן חבישת המסכות מצביעה לכיוונים בלתי אפשריים במהירות. אילן נכנס לפעולה. והחל לירות צרור פקודות באנגלית מורה לנוסעי המחלקה הראשונה לקשור עצמם אך להישאר עם היד על תפס החגורה. אט אט עבר לשאר המחלקות. מחלק פקודות כאילו היה חלק בלתי נפרד מצוות המטוס. הסתכלתי עליו ולראשונה הבנתי שיש תפקידים שאדם אולי יכול לעזוב תפקיד מסויים, אך לא את האופי הנדרש למלא את אותו התפקיד. כעת אילן היה המפקד הבלתי מעורער של מחלקת התיירים העמוסה ישראלים בני תשחורת שכמו בעבר הלא רחוק - בצבא מילאו כעת את הפקודות בצייתנות מעוררת מופת.
הרגשתי שהמטוס הנמיך טוס. המפה שליוותה אותנו לאורך כל הנסיעה, עם נתונים לא חשובים בעליל, נעלמה לפתע וכעת מסך שחור שתק בדממה. אווירת לחץ ופאניקה השתלטו על המטוס, אך בעיקר שקט. כולם יושבים במקומותיהם, חגורים וחיוורים, מתוחים ושותקים ומביטים אחד בשני. אורות קטנים הגיחו מהעלטה. רחש קל עבר בקהל כשקרבנו אל האורות. כעת כבר ניתן היה לראות כרך מרשים רווי אורות שכמו ניסו להתגבר על טלאי החושך בקצוות. קולו של קפטן המטוס נשמע צלול ובטוח "נוסעים יקרים כאן הקפטן שלכם ברק אביטל. אנו עומדים לנחות נחיתת חרום בשדה התעופה הבינלאומי של טשקנט בירת אוזבקיסטן. שוב, אבקשכם לשמור על קור רוח ולהישמע להוראות הדיילות והצוות. תודה רבה!" הדיילות רצו כאחוזות אמוק במעבר המטוס רצות מהכא להתם. כמו בסרטים נקבצו בסמוך למסלול הנחיתה כוחות שיטור, אמבולנסים וכבאיות. המטוס עשה סיבוב אחרון בשמיים השחורים. רעש כן גלגלי המטוס נשמע והמטוס כיוון את גחונו אל המסלול המואר. באיטיות נע גוף המתכת הגדול אל המפגש הבלתי נמנע עם הקרקע.
*******
להקת R.E.M שרה אי שם בשלהי שנות ה-80 את הלהיט It's the end of the worls as we know it…
25 שנים אחרי עדיין התנגנה לי המנגינה בראש בלופ חוזר ומטריד. 
"רגע" חשבתי לעצמי מנסה להימלט מהפאניקה שאחזה בי, " R.E.M זה לא כינוי למשהו רפואי?" ניסיתי לעלעל בזכרוני. בעודי מנסה את כל טכניקות הנשימה המקובלות ולנסות לשמור על הפוקר פייס, שעלה לי בעמל של שעות אימונים ארוכות מול הראי, אילן היה דרוך על כסאו משל היה טיגריס בנגלי משחר לטרף. שרירי הצוואר כמו קיבלו חיים משל עצמם ועל הזרועות החשופות שלו נחשפו שרירי ידיים משורגים להפליא. קול חבטה עמומה נשמע כאשר גלגלי המטוס השיקו למסלול האספלט. זמזומים ורעשים עלו מכיוון כנפי המטוס ואורות שדה התעופה חלפו בטיסה על פנינו. ציפור המתכת שעטה על המסלול מאטה את מהירותה במתינות עד גמירא. כשנעצר המטוס סופית, נשמעה אנקת רווחה מכל רחבי המטוס. אי מי מנוסעי המטוס ארגן קריאת "כיפאק לטייס" שזכתה לפרץ מחיאות כפיים סוערות. קפטן המטוס הקריא שוב הודעה קצרה"נוסעים יקרים שלו. כאן הקפטן המטוס ברק אביטל. בשמי ובשם הצוות אני מודה לכם על מילוי ההוראות. נחתנו בשלום בטשקנט בירת אוזבקיסטן". כמו להוסיף נופך נורמליות הוסיף בשובבות "הטמפרטורה כעת בחוץ הינה 3 מעלות. נמשיך כמובן לעמוד לשירותכם בכל פניה ושאלה".
לאחר סדרת בדיקות על ידי הצוותים הרפואיים רוכזנו כל נוסעי המטוס בדלפק של חברת התעופה, בעוד אנשי שדה התעופה פורקים את הכבודה מתא המטען. מכיון ושעת נחיתת החרום אירעה בשעה 00:40 AM הוצע לנו- הנוסעים שאת יתרת הלילה נעביר בבית מלון. חולקנו לחדרים פי מס' הכרטיסים שהוקראו מתוך רשימה שמית. אוטובוסים עמדו בטור ארוך ולאחר שעתיים מהנחיתה כבר היינו בדרכנו לבית המלון שהועמד לרשותנו כאשר כל אחד צרר עימו חלק מהחפצים הדרושים ללינת הלילה. הנסיעה עצמה היתה קצרה באופן מפתיע תוך כדי שאנו חולפים על פני ככרות יפים, שדרות נאות והרבה מאד צריחים ומגדלים מרשימים שבלטו על רקע שחור הליל.המלון עצמו שכן במרכז טשקנט ברחוב Buyuk Turon Street הממוקם בלב פארקי רחבי ידיים, ומשדר סוג של פסטורליה עירונית כאשר המוזיאון המפואר על שם "האמיר תימור" ניצב שותק ומואר במין שילוב בלתי אפשרי של ישן מול חדש- עבר לעומת הווה.
בהתאם למעמדנו כנוסעי המחלקה הראשונה,אילן ואני שובצנו בחדר מפואר יחסית ומאובזר היטב.
אילן סידר את חפציו המעטים שהביא עימו צחצח שיניים ועלה לישון. אני העדפתי לבהות מעט בעיר המוארת כשלפתע תקף אותי חשק עז לכוס בירה.
נעלתי את נעלי המוקסין הנוחות שלי וירדתי ללובי של המלון מתפלל ומקווה שהבר לא סגור. 
לשמחתי, פקידת הקבלה חייכה אלי את חיוכה הלבבי והאוטומטי, ובאנגלית שכמעט חפה מכל מבטא זר, הנחתה אותי כיצד להגיע לבר המשקאות שלדבריה פתוח 24/7.
ממושמע, פניתי ועברתי בין שני טורי עמודים גבוהים בסגנון הלניסטי, דבר שהעלה בי חשש קל שאני מגיע לקארדו בעיר העתיקה בירושלים ולא לבר משקאות מודרני. לוטש עיניים קדימה נגלה לעיני בר משקאות עצום בגודלו שהשתקף מבעד לצמד דלתות שקופות.
מוכנית, הרמתי את הראש כלפי מעלה בתחושת תודה, דחפתי את הדלת ונכנסתי אל הקודש. סליחה, אל הבר..
*******
בכל פעם שאני נכנס אל בר משקאות בבירה אירופית אני סוקר במהירות את השטח מנסה לאתר גברים בבגדי ערב שחורים בתוספת עניבת פפיון, חיוך שרמנטי ושורת מחץ אחת "בונד, גיי'מס בונד".
 
ובחזרה למציאות..
 
בשעה מאוחרת זו הבר היה כמעט ריק מלבד זוג אוהבים שניהל שיחה צפופה וקרובה, נראים כמי שכבר הספיקו לריב את הריב השביעי שלהם לערב זה ועושים מאמץ להתפייס לקראת סוף הלילה.
סקרתי במבטי את הבר העשיר שנגלה אל עיני. רצפת פרקט משובח קידמה בברכה את טפיפות המוקסינים שעל רגלי. ספוטים מעוצבים זרקו נגוהות של אור על מסגרת אור אדומה כתומה שהקיפה את הקירות. ספות עור רחבות ומזמינות להתפרקדות רבתי, כסאות עץ גבוהים שנחטבו מעץ משובח וסוגננו ביד אמן. על הקיר תלתה גלריה מרשימה של מאות בקבוקי משקאות מכל המינים והגוונים, בכל הגדלים והצורות. מה שמשך את העין ללא ספק היתה חצי חבית עץ עצומה שכמו השתלבה לה בקיר שמאחור ולה כתריסר ברזי כסף קטנים ונוצצים. לא הרחק ממנה לא פחות מ-14 חביות עץ, שהתנשאו לגובה של כ-180 סמ',  ועל כל אחת מהן היה מצויין שם של בירה מסוג אחר. חיפשתי באופן טבעי את הבירה הקבועה והאהובה עלי-  "גולדסטאר", אך מובן שלא מצאתי את מבוקשי.
הברמן שעמד מאחורי הבר היה גבר כבן 55 חנוט בחליפה שחורה, על דש החליפה התנוסס סמל המלון ולסיום עניבת פפיון מעומלנת היטב הבטתי בו בריכוז, מנסה לזכור מהיכן הפנים שלו כה מוכרות לי. לאחר רגע נזכרתי. הוא דמה באופן מפתיע לשחקן הבריטי רואן אטקינסון, המוכר יותר בשם הבמה "מיסטר בין".  הלה פנה אלי בסבר פנים אדיבות ובאוזבקית שאל למבוקשי. נוכח הרמת הגבות שלי הוא עבר לאנגלית במהירות. כשעשה זאת בלב נרשם אצלי חיוך. "צדק מי שטוען שברמנים ונהגי מוניות הם הפסיכולוגים הטובים ביותר!".
"I'd like to order some lager beer" פיזמתי לו. "'which kind of lager beer?" החזיר לי בתגובה. "the one you like!" חייכתי לו בחזרה. נראה שהחום הישראלי, שסובל מעודף אוברייטינג עצמי, עזר הפעם. כמו להוכיח לי כמה טעמו שלו עצמו משובח הוא רץ לו אל אחת החביות ובטקסיות החל למזוג לי בירת לאגר בהירה."its filsner beer. It is made of…  " שש הברמן להפגין ידיעות והחל להציף אותי בידע הנרחב שלו.
 את מבטי צד כעת טיפוס גבוה ואתלטי בעל שיער בלונדי שעמד בפתח מביט סביבו על האווירה המלנכולית למחצה ששרתה בבר.לפי הערכתי גילו נע סביב גילאי 40-45  לערך. מהתבוננות בפניו היה נראה שהוא בעל שורשים סקנדינביים. הלה לא בזבז זמן וכאל וייקינגי השש אלי קרב צעד בצעדים רחבים אל הבר, כשקשה היה להתעלם מהגמישות שליוותה כל צעד וצעד שלו. הוא הזמין בירת בוטיק גרמנית ולגם ממנה לגימות קצובות וארוכות.
במבט לאחור אני לא יודע מה גרם לי לעשות זאת. למעשה, אין לי הסבר אחר מלבד ההשערה שהטקטיות הזהירה שלי נרדמה ביחידת הזמן הזו.
"You look familiar" שיקרתי במצח נחושה. הוא הביט בי כתרנגול בבני אדם. Who are you?
"נעים מאד אני גל, בן 32 נוסע לתאילנד.." ועוד כהנה וכהנה עובדות חיים הכרחיות להכרות בין בני אדם ועובדות לא הכרחיות (כגון: מה אתה עושה בחיים? רוצח המונים, אלא מה?!) מפה לשם התפתחה ביננו שיחה נעימה. הוא בן 43 (הייתי קרוב..) תושב אנטוורפן בלגיה בן להורים הולנדים שהיגרו לשם כשהיה בן 7. מבלי להרגיש בעוד השעה מתאחרת התארכה לה השיחה לנושאים ברומו של עולם. מאד עניין אותו לקבל את הזוית הישראלית לסכסוך היהודי פלסטיני. תיקנתי אותו במהירות, סכסוך ישראלי- ערבי. בכלל, אין דבר כזה פלסטין. ליהגתי באוזניו מורקי"ם ועוד חוויות צבאיות בעוד פיו לא פוסק מקריאות הפתעה. ללא ספק גם בשנת 2012 גבר ישראלי עדיין נחשב לדמות מצ'ואיסטית בהשוואה ליתר גברי העולם המודרני.
מהון להון שאלתי אותו באיזה ספורט הוא עוסק כתחביב. הוא לא מיהר לענות על השאלה. ניתן היה לראות שהוא משתהה מעט בתשובתו. לבסוף הוא צמצם את שפתיו ופלט לי: "אופניים..."
 
*******
טשקנט, בירת אוזבקיסטן, ממוקמת לבטח בקו הרוחב 41° 16 צפון ועל קו אורך 69° 13 מזרח, מה שמקנה לה 40 מעלות בקיץ, ושלגים בחורף יחד עם ממוצע משקעים שנע בין 100-120 מ"מ. נדמה היה לרגע שהקור בתחילתו של ינואר פינה את מקומו לחום נינוח.
"אופניים?" שאלתי רטורית בטון הישראלי המוכר מנסה להרוויח זמן. קרל צודד אלי מבט ושאל אותי לפשר התמיהה שלי. כשעניתי לו שאופניים זה גם ההובי שלי, הוא חייך בשביעות רצון והמהם אל עצמו. סקרנותי גברה בשלב הזה. הזמנתי 2 כוסיות 'רמי מרטן X.O ' להפשיר את מעטה הסודיות שהיה נסוך על פניו. לגמנו מהקוניאק המשובח מהורהרים איש למחשבותיו.
הוא כמו נסגר ולא דיבר. כשדיבר היה זה בקצרה. חששתי אולי הלחצתי אותו מדי. "לך תדע אולי הוא אלוף בהתהוות אולי פושע נמלט?" דיברו צפונות ליבי. קרל הפיג את חששי כששאל להיכן פני מועדות. כשהשבתי לו לתאילנד. פניו נהרו. " מצוין". כשהרמתי גבה הוא הסביר לי " הטיסות הישירות מתאילנד לאוסטרליה ממש מצוינות" אמר כשעל פניו מרחף חיוך צופן סוד.
 
**
בוקר יום המחרת היה עמוס סידורים. אילן תחקר אותי ללא הרף. עניתי לו באופן מינימלי, מנסה לשווא לגייס חיוניות וערנות בגוף העייף. הוא לעומת זאת ישן היטב וניתן היה לראות שמוראות יום אמש חלפו ללא שוב. לאחר בירור קצר, הוסבר לנו כי טיסת ההמשך לתאילנד תצא בערב בשעה 19:40 משדה התעופה הבינלאומי של טשקנט. מלא מרץ כשפן עול בימים הוא כבר ישב על מפה מקומית שהשיג השד יודע היכן ותכנן לנו מסלול ארוך באתרי התיירות של העיר.חיש קל, אחרי ארוחת בוקר עשירה ומשביעה יצאנו העירה לפי המתווה של אילן שגילה את כישורי ההדרכה שלו מחדש. החלנו את מסענו ברכבת התחתית המפותחת של העיר טשקנט. הופתענו לראות את התחנות המפוארות שבהן התהדרה העיר. "הידעת?" פצח אילן במפגן ידע. "טשקנט למעשה שוכנת בנאת המדבר הגדולה ביותר, מתוך 4 נאות מדבר חשובות שבאוזבקיסטן" כמו להוסיף חריף למנת פלאפל תפלה הוסיף כלאחר יד "האזור בו נמצאת העיר פעיל מבחינה טקטונית, והאזור סובל מרעידות אדמה, אבל אל חשש! האחרונה שבהן קרתה ב1967, כך שסביר להניח שתמות מוקדם יותר מהמון מוסלמי זועם שמצוי בשפע באוזבקיסטן. כמובן שאין ממה לחשוש. הם סונים! ממש כמו החמאס אצלנו" כך אילן בדרכו הצינית והאופיינית "מרגיע" את האווירה. טשקנט היא עיר די אפורה, אך יש בה פינות חמד של ממש כדוגמת מוזיאון האמיר טימור, בית האופרה ומוזיאונים לרוב. הסתובבנו כשעתיים בשטח התיירותי ליד כיכר העצמאות שמכיל הרבה מאד מונומנטים אנדרטאות ומוזיאונים.לאחר מכן מיהרנו לאזור צ'ורסו העתיק שם הסתובבנו סביב "מדרסת קוקלדש" היפה.
שכחזרנו למלון, גילינו על מפתן הדלת פתק ובו הוראה להגיע לקבלה לאסוף דואר/הודעה.
ניגשנו אל דלפק הקבלה. הבחורה הנחמדה מהלילה פינתה את מקומה לבחור צעיר עם יותר מדי ג'ל בשיער. הוא מסר לי מעטפה לבנה חתומה. פתחתי אותה וקראתי מהכתוב בקול רם כדי שאילן ישמע.
 "גל היקר. שמחתי להכירך במהלך שהותי הקצרה בבית המלון. עזבתי בצהריים את אוזבקיסטן בטיסה ישירה ליפן. יש כמה דברים שכדאי לך לראות.מבטיח לך שלא תתחרט!
צור עימי קשר בכתובת הדוא"ל המצורפת. (אני בודק אותה פעמיים ביום ערב ובוקר)
קרל "
אילן העווה פנים בזלזול, אני בתמיהה וסקרנות. לצערי הזמן לא התיר למחול הספקות לפצוח בסיבוב נוסף. טמנתי את המכתב בכיס האחורי של המכנסיים ושיננתי את כתובת הדוא"ל בעל פה, לכל מקרה.
סיימנו לארוז את מעט חפצינו ושוב היינו מוכנים לחזור שוב למסלול הנורמליות קרי: למתווה הרגיל של הטיול שמתברדק אל מול עינינו.
שמנו פעמינו אל שדה התעופה שם המתנו עם יתר הנוסעים לעלייה מזורזת למטוס. שניה לפני שנכנסתי לשרוול המטוס עצרתי את אילן וכמו שני נערים עולי ימים קראנו יחד:

BYE BYE UZBEKISTAN! THAILAND HERE WE COME!