כמעט בוקר, וירח שמברך אותי מהחלון הגדול.
 
אבל מה באמת מדרבן אותי לקום ב-4.30 ?
 
ביום לפני אני צריכה לבלות שעות במטבח בהכנת אוכל בכמויות מספקות

שמשפחתי לא ירגישו בחסרוני?   זו גם דרך להרגיע את מצפוני-
 
האתגר והפשטות זה מה שדוחף אותי לצאת.
 
זה האוויר הקפוא של הבוקר, החושך והשקט בשכונתי הישנה.
 
השומר בכניסה לישוב עם הקפה שלו שלא נגמר,
 
אלמוני אחד שכבר מכיר אותי: "בוקר טוב לגברתי הרוכבת, איזה מחוזים תכבשי היום?"
 
זה השיחה עם האביר שבחר להסיע אותי,
 
שעה וחצי מקשקשים בהתלהבות על אופניים ועל זוגיות, והמשפחה של כל אחד.
 
ומגיעים לנקודת המפגש, תמיד התרגשות קטנה, מי בא ומי לא בא?.
 
מתארגנים, וכולנו כאחים ויוצאים יחד לפעולה.

  
בהתחלה תמיד, משום מה, במקום אדרנלין מרגישה חולשה,
 
הגוף קר והפחד משתלט, אולי היום אני לא אהיה מספיק טובה?
 
אתמול עבדתי עד מאוחר ולא אכלתי טוב מספיק, הרגיש חולשה?
 
ונשארת אחרונה..., צריכה את הלבד שלי, חייבת להתגבר.
 
לאט לאט, הגוף מתחמם, והפחדים מתפוררים להם כאבק על השביל.
 
 
בזמן המתאים מקבלת פידבק, מילה טובה מאיזה ידיד טוב ששמח לראות אותי
 
ואני שמחה לראות אותו. 
 
מתקדמת, מתחממת עוד,  ועוד חיוכים:  הוווו, הינה את! התעוררת?
 
ואני שמחה מכל הפשטות, מהנוף שמתחיל להיפתח בפניי, השמש העולה,
 
מהריכוז הממכר, והחיכוך המרשרש.
 
 ואופס, פנצ'ר!. 10 גברים מצוידים בכלים משוכללים מפרקים ומרכיבים
 
נכנסים לדיון סוער על חלקי אופניים ושמותיהם הבלתי מזוהים.
 
ואני מסתכלת ומשתעשעת, ותוך כדי מתענגת על כמה תמרים מתקתקים.
 
  ממשיכים------
 
והנה, מגיעות העליות. צופה קדימה, מתכנתת,  מצב מנטאלי עדיפות א' נכנס לפעולה. 
 
לוחצת קדימה ופליי: חם, חם, חם, ועוד מתחמם.  צריכה לחשוב על כך הרבה דברים בו זמנית,
 
להחזיק מעמד, לא ליפול, אבן תקועה, הקליטים הערמומיים, צר וצפוף,

תנועה אחת לא נכונה ולא אוכל לחזור ללופ.  לא עוצרת, ממשיכה עד הסוף.
 
מתפעלת כל פעם מחדש, בשקט בשקט עוברת את כולם. גם בקושי רב וגם בכזאת קלות...
 
וזה משעשע אותי: אני ראשונה? מה פתאום! כזאת מעופפת אני, איך זה יכול להיות?

מסתכלת אחורה רחוק, וזה נכון. איזה כיף! יש לי זמן להוריד כמה שכבות, לצנן את המוח,
 
להרגיע את הנשימות ,וגם להשקיף קצת על הנוף.
 
 ממשיכים----
 
עוד מכשולים, עוד עליות, עוד ירידות.  גם נהנית וגם סובלת-   
 
למה אני, אישה בוגרת ורצינית (!!)  מוכרחה לטפס על שבילים מסוכנים או להתדרדר על האבנים?
 
מסתכלת לשעון, רוב חברותיי יושבות להן ברגע הזה בבית קפה או מטיילות בקניון,
 
ואני כאן כמו מפגרת, סוחבת את האופניים על הראש,  מנסים להתקדם בתוך ארוץ נחל סלעי ובלתי אפשרי,
 
ורגליי חבולות בפצעים כואבים...הכי לא נשיות.
 
אבל הנוף, השקט, ההתרגשות בהימצאות במקומות פראים מדהימים וחדשים....
 
לא מחליפה בשום קניון ושום בית קפה.
 
ממשיכים---
 
איך זה שתמיד ברגעי משבר מגיע לה הבדיחה הנחוצה או המילה הטובה?!
 
 יושבים לנוח, כולנו עייפים ומחוברים. אין טיפ טיפה צל, אבל לא חשוב.
 
מתחילים לחלק שקדים, תמרים ועוגיות,  ואני בביישנותי, פתאום שולפת מתיקי כוסות
 
פלסטיק וליטר וחצי קולה  קר, וכולם מסתכלים אליי המומים:  את זה סחבת בעליות?
 
אז זה סוד שלך! בגלל זה את עברת את כולם! מוזגת לכולם בשמחה. 

עושה לי טוב לראות את החיוך המרוצה של חבריי הצמאים.
  
אחרי 7-10 שעות שהייתי בחוץ, חוזרת הביתה דביקה ומלוכלכת ומקבלת חיבוק וחיוך:
 
ספרי לי אימא, איך היה לך היום? את קצת מסריחה, את יודעת?
 
ואחרי שתתקלחי,  תוכלי בבקשה להכין לי משהו טעים לאכול?