11 בבוקר, ואני שקועה בעבודה אדמיניסטרטיבית משעממת, כמעט נרדמת.
פתאום שומעת פלייייינג: אימייל נכנס- "נמרוד מזמין אותך לרכיבה באתר גרופי"-
כאילו נכנסה קרן שמש מאירה מהחלון, איזה כיף! ישר נכנסת לקישור של הטיול:
כותרת הטיול "אל ערוגות הבושם"
קבוצה: מוליכים למחצה
תאור הרכיבה:
"מה שאתם לא יודעים לא כואב לכם...
סמי מהאוקיינוס השקט יסיענו ויחזירנו בבטחה ובנחת - ".
נקודת המפגש: לטרון
אזור: דרום הר חברון
מרחק: 50 ק"מ
אופי רכיבה: מפגש חברתי
קושי טכני: קשה
זהו.
תוך כדי שאני קוראת אני רואה את רשימת משתתפים מתמלאת, התמונות עם כינוים קופצות במהירות, אחד אחרי השני:
Trip-Le Doc, ויזל, Tal, fe, ירום, נטושקה,  icki, וככה הלאה...
ואני לוחצת מהר על "הרשם לטיול", החלטית כמו שרית חדד ב-TheVoice, ככה בבת אחת, ללא היסוס. נעשה.
 
אין לי מושג לאן בדיוק הטיול, מה המסלול, נמרוד לא מנדב מידע, לא כותב תיאורים מפתים של המקום בו נרכב.
מה שאני כן יודעת: לא הולך להיות קל. הטיולים של המוליכים אף פעם לא קלים
מה שאני כן יודעת: הולך להיות כיף. הטיולים של המוליכים תמיד מעניינים ומפתיעים
7 דקות אחרי הרשימה התמלאה.
.
5:30- נפגשים בלטרון, חושך מוחלט.
כולם עירנים, מעמיסים ודוחסים את האופניים באוטובוס. ואני מרגישה כמו בטיול שנתי של התיכון, רק שכאן נוכחות של 95% גברים מחוספסים
ו-3 בנות: שתי המוליכות הקבועות: ענתוש המלכה, מעיין התותחית, ואנוכי.
באוטובוס מספרים סיפורים וחוויות על טיולם לטנריף, הם עוד נרגשים.
 
מגיעים ליעד- התנחלות מגודרת, כמה חיילים מסביבה.
פורקים, מתארגנים. מתנחל מתלהב מאיתנו עוזר לנו לצאת דרך גדר תיל  צדדי.
 
מתחילים לרכב על הגבעות, שטח סלעי וקוצני, הכי לא רכיב.  תוך כדי מתנהלת שיחה עם טל: את יודעת שכאן מוגדר כטריטוריה פלסטינית?
יודעת שבכלל אסור לנו לרכב באזור זה?
טווווווב, שיהיה טריטוריה של מי שיהיה, אבל איך עוברים מעל הסלעים הענקים האלה ברכיבה?
 
באיזה שהוא שלב, ההילוכים נתקעים לי, ועוצרת לרגע לסדר אותם. מרוכזת במשימה (ועוד קצת ישנה),
לא שמה לב שכולם מתקדמים, וכשמרימה את ראשי לא רואה אף אחד!
רק גבעות ריקות, שקט מוחלט! אמאל'ה, לאיזה כיוון להמשיך? מסתכלת לכל הכיוונים וכלום,
רק רוח נושבת ואיזה בההההההה מהעיזים הרחוקים.
 
הם המשיכו ולא שמו לב שנשארתי מאחור....אוףף!  מנסה לחייג לטלפונים שיש לי- אין קליטה. אוקיי, אולי אצרח:
טללללללללל, ענננננננננת, אבנננננננר, מעיייייייייןן...מישהווווווו.......כלום.
 
נשאר לי רק לחכות, לא חכם להתקדם לשום מקום.
פתאום עולים לי סרטים: חפלה בדואית ואני במרכזה (נזכרת בבלוג "רצח בסינגל"- למי שקרא אותו יודע כמה מפחיד!!!!)
... מסוקי חילוץ...
תשמרי על קור רוח ילדה מצחיקה, הכול יהיה בסדר- אומרת לעצמי.  ונהיית רעבה. 
שולפת מהתיק פירות וממתקים וזוללת מתוך שעמום.  לועסת לאט, שלא יגמר ואשתעמם עוד.
שומעת כמה קולות רחוקים----מקשיבה טוב, מתלהבת- אבל לא, רואה זוג רועי צאן על הגבעה הרחוקה.
והשיר המעצבן הזה מתנגן לי בלופ: "....את אחלה, ואת חמודה, קמפרי!..." דייייייי!
 
כבר עברה מעל שעה. באינסטינקט חופרת בתיק ומוצאת שוקולד קטן בצורת לב עטוף בנייר כסף אדום- ואני יודעת שזה הסימן:
הכול יהיה בסדר, תיכף יחזרו אליי. 
 
עושה עוד סיבוב 360 מעלות ורחוק רחוק מזהה דמות ונראה לי שהוא על אופניים, כן! ועוד אחת!,
אני קופצת ומנפנפת עם חולצתי הירוקה והוא מנפנף לי בחזרה, יששש! לפי החולצה הבורדו, שהתגאה מקודם שקנה אותה בטנריף מזהה את אורי,
האיש הכי מצחיק בחבורה! איזה נחת, באו להציל אותי!
ואני מהר מקפצת בין הקוצים במורד הגבעה, ועולה ממול לפגוש אותם.
"תגידי, את יודעת כמה דאגנו לך! למה הטלפון שלך סגור?" ...ואני לא יודעת אם לצחוק או לכבות.
אני מותשת ונרגשת, ופשוט מחבקת אותם ומחייכת.
ככה רכבנו יחד עד לנקודה שכל היתר מחכים לנו.  כשמגיעים אני וחבורת ההצלה, איזה פדיחה!
כולם מתחילים לצחוק ולזרוק הערות משעשעות. חיבוקים, נשיקות ונזיפות.
הכול בטוב.
נמרוד- המכונה על ידי "הצ'יף הגדול" זורק לי מבט קשוח ונותן לי טפיחה על ראשי (בעצם על קסדתי), ואני מחייכת לו בחן בחזרה,
ככה שוברת אותו בעדינות נשית.
 
יאללה חבר'ה! הצ'יף אומר, אין זמן! ממשיכים לרכב.
שמה לב שהשטח שרכבנו קודם היה ה"אפריטיף" למה שמחכה לנו בהמשך...מסתכלת קדימה- אלוהים אדירים!
 ג'יפ hummer הכי משכולל לא יצליח לעבור שם, אבל המוליכים כן, וגם הגמלים.

 ו, וואוו, הגענו למקום מדהים! משפחות בדואים שגרים בתוך מערות החצובות בסלעים ענקיים,
ומנהלים חיים שלמים באזור הצחיח. אני לרגע מתבלבלת ומרגישה ברג'סטן. כאן בארץ יש מקומות כאלה?

 לא תאמינו, אבל השטח הולך ומסתבך. רכיבה טכנית מטורפת כפי שלא חוויתי באף רכיבה קודמת. 
המוליכים מפוצלים, ומפוצלים לפי כיתות:
א-מתקדמים מתאבדים
ב-בינוניים שמרניים
ג-ו...איך נקרא לה בעדינות? כיתת זהירים.
אני שייכת לכיתת הזהירים.

אחרי לא יודעת כמה שעות רכיבה, כולנו, ממש בנס, נפגשים ברג'ום אל נקה (מפקדה בריטית לשעבר)
אני מותשת, ונחמד לי קצת הפסקה. סנדוויצ'ים, צילומים, צחוקים, הבדיחות של אורי, נוף משגע, כיף גדול.
    
מסובבת את ראשי, וקולטת את הצ'יף הגדול מוקף בצוות יועצים מחפשים משהו מסובך על המפה...שומעת ככה...סכינים מסוכנים....אלוהים!
מה, לא סיימנו?
מתקרבת לצ'יף ושואלת אותו: תגיד נמרוד, מה מחכה לנו?
והוא עונה לי: אההההה, גולת הכותרת של הטיול: רכיבה על סכין ארוך ומאתגר! תתכונני ואל תישארי שוב מאחור...
מכירים את זה שמרוב לחץ כבר אין לחץ? אז אני עושה לי עידוד עצמי: יאללה גברת טשרניחובסקי, לחרוש על הסכינים (ממש משכנע...)
 
ממשיכים ותוך שנייה פיצול כיתתי. 
תגידו, במסלול הזה אין איזה מישור כזה נעים וחלק?!
 
מגיעים לסכינים. יותר גרוע ממה שדמיינתי. ענתוש ומעיין לידי, מסתכלות אחת לשנייה, ואומרות:
  come 'on girls, let's do it!!!
ואנחנו הבנות רוכבות על הסכינים.
חייבת להודות שבחלק הכי מפחיד, לרגע נמחק לי העברית מה-הארד דיסק, והתחלתי להתפלל בספרדית....
פוגשים שוב את כולם במורד הסכין, וה"מתקדמים מתאבדים" כבר לחוצים להמשיך, ואני מרוצה: עברתי את זה, והיה בסך הכל כיף!

הצ'יף מסתכל אלי וקורץ לי בחיוך ממזרתי, אני מסתכלת אליו בחזרה והוא יודע שאין אליו, נמרוד הוא אלוף המסלולים הכי מגניבים!
 
נודע לי שבמשך הרכיבה היו שילדות שבורות, צירי גלגלים מפורקים, חלק חזרו עם בדואים שעברו בטנדר...בלגן גדול.

לא נגמר, ממשיכים וממשיכים, ובסוף לגמרי מפוצלים, זוגות, שלישיות...כל אחד בקצב שלו, כולם מגיעים.
 
ככה זה עם המוליכים: סוחבים, זורמים, צוהלים, צוחקים ונהנים.

תודה חברים, היה נהדר!
 
 כדאי להציץ בגלריה של הטיול (תודה גדולה למשה): http://www.groopy.co.il/galleryinfo.aspx?gaid=28062