סוף דבר,

ראשית ברצוני להתנצל בפני כל אלו שהתעניינו, דאגו, שלחו מסרים במדיות השונות - ולא קיבלו תשובה. 
ביום החמישי חזרתי על עקבותי ולמעשה יצאתי מן התחרות.
האמצעי היחיד שעמד לרשותי  ו"דיבר עברית" היה הנייד שלי  וההקלדה על המקלדת שלו מביאה אותי חיש-קל להתמוטטות עצבים שהיו רעועים בין כך ובין כך.
נוכח מספר המתעניינים הגבוה החלטתי לא להגיב ועדכנתי את זוהר (קנטור) ואת זוהר (ויסברג) במסרים קצרים.

וזו תמצית הקורות אותי במהלך הימים הספורים שלי בטור דיוויד:

היום הראשון:
ערב הטור הלכתי לישון בערך בשעה 22:00. הפרש השעות, הלחץ וההתרגשות גרמו לכך שהתעוררתי בחצות ולא הצלחתי לשוב ולהרדם.
לכן, עם אור ראשון, החלטתי לצאת לדרך לפני מועד הזינוק הרשמי בידיעה שמרבית המשתתפים יעקפו אותי במשך היום.
בחלקו הראשון של היום תוואי הדרך היה נח והתקדמתי במהירות משביעת רצון, הטיפוסים היו קצרים, הנופים נהדרים והכל התנהל על מי מנוחות.
באמצע היום, ראיתי כי מספר רוכבים שעקפו אותי זה מקרוב, ממשיכים לרכב שלא על התוואי של המרוץ. במאמץ עילאי הצלחתי להדביק אותם ,על מנת לשמוע כי בבוקר הזינוק, כל המשתתפים קיבלו בדוא"ל 
עדכון, שעקב פעילות מוגברת של דובים על התוואי המתוכנן - יש לרכב בתוואי חלופי.
זמן קצר לאחר שהתכנסנו לתוואי המקורי הגענו למעבר הרים תלול שהוריד את כולנו להליכה, במעבר היו שני קירות רצחניים שהעליה מעין לימון ניראית כמו שביל אופקי לידם.
על פי הפרופיל שבמפות, לאחר הירידה התלולה מן המעבר (קצת גשום, המון פלגי הפשרת שלגים חוצים את השביל, נוף מטמטם), מחכה לנו ירידה מונוטונית וארוכה עד לאלקפורד, מקום חניית הלילה המתוכננת הראשונה.
בפועל, מדובר בארבעים מייל של רולינג הילס בוציים, גשומים ומתישים אשר בסופם הגעתי ל"מנוחת הלילה" בכפר קטן נחמד עם מלון קטנטן שכולו מלא.
מזל שהתחלתי לפני כולם, כי אחרת, פשוט לא הייתי מגיע לכאן. 
בפועל, עשרות רוכבים הגיעו למקום אחרי ואחרים נטו ללון בדרך בבקתת הרים שנמצאת תחת הירידה מן המעבר.
סה"כ 180 קילומטר, 17 שעות (כל הזמנים להלן הם זמנים ברוטו).
הערה: כבר ביום זה נוכחתי כי פרופיל המסלול אשר מוצג על גבי המפות אופטימי ומציג מצב נוח מן המציאות, מרגע זה הבנתי כי אין כאן "ימים קלים" ולא פיתחתי ציפיות וורודות.

היום השני:
לאחר שנת לילה טרופה, התארגנתי ויצאתי לדרך בתחושה שאני זקוק ליום התאוששות קל. 
התכנון המקורי היה לחצות מעבר הרים אחד ולהגיע לביקתת הרים (בקתה ריקה עם אח ועצים להסקה) אשר נמצאת כמאה וארבעים קילומטר מאלקפורד.
מיד עם היציאה הקבילה את פני עלית כביש "חביבה" (משהו כמו מכרמיאל לבית ג'אן) לכיוון ספראווד. במהלך העליה, די שחוק ומותש, סברתי כי לא אצליח להגיע לביקתה (אשר נמצאת בלב ריכוז דובי הגריזלי הצפוף ביותר בצפון אמריקה) והאופציה שנותרה היא לעצור בספראווד (שני המבורגרים, מנה צ'יפס, כוס קולה ענקית וקפה כנ"ל) ומשם להמשיך עד קורבין - עיירת כורים נטושה ולהעביר שם את הלילה. סה"כ כשמונים קילומטר רכיבה.
תוך כדי הרכיבה, התאוששתי לחלוטין ועם הגעתי לעיר הרפאים קורבין החלטתי להמשיך בדרכי לעבור את מעבר ההרים ולהגיע לבקתה. 
הטיפוס למעבר עבר בקלות, מזג האויר היה מצויין, בראש המעבר פגשתי את הדוב הראשון  (והאחרון) שלי, מיד לאחר עיקול, מדדה על הדרך ממני והלאה. בלמתי, שרקתי במשרוקית, הוא אפילו לא הפנה מבט ולאחר מספר צעדים ירד אל הסבך.
הירידה מן הפס היתה נהדרת, בחלקה הלכתי/רכבתי בתוך נהר שנוצר על השביל כתוצאה מהפשרת השלגים אבל מזג האויר הנוח גרם לחוויה להיות רכה ונעימה. עם תום הירידה התחלתי בטיפוס מתון וארוך עד הביקתה אליה הגעתי בשעה מוקדמת יחסית. 
הביקתה היתה תפוסה ע"י חבורת טיילים ואנו הרוכבים הקמנו מאהל עם מדורה יפה, איש איש אכל את צידתו ויצאנו לשנת לילה שלפני יום חדש. כששכבתי לישון היינו כעשרה רוכבים, במשך הלילה נוספו עוד כמה.
בשלב זה השתלבתי כבר בחבורת רוכבים שמהירות התקדמותם דומה לשלי, כאשר אנו עוקפים ונפגשים מידי פעם אי פה ואי שם. 
אז כבר הבחנתי כי לא מעט מן הרוכבים מעגלים פינות וכי יש מספר זוגות ושלשות אשר הגיעו ואשר רוכבים יחדיו, מתחלקים בציוד, תומכים אחד בשני ובקיצור - מזייפים ועוברים על כללי התחרות. 
סה"כ ליום השני: כ- 140 קילומטר על 13 שעות.

יום שלישי לתחרות:
השכמה "מוקדמת", ארוחת בוקר מן הצידה שהבאתי לדרך, קיפול הציוד אשר נותר יבש למרות שהאוהל  וסביבתו רטובים. שוב וכרגיל מתחילים בטיפוס למעבר הראשון שמעל הביקתה. טיפוס מתון ומדורג במזג אויר בהיר וקר, מלווה בנופים של הרים מושלגים, פלגי מים ובעלי חיים (צבאים, ציפורים, סנאים, ארנבות) מלוא העין. 
חרא של דובים, חלקו מהביל ,מעטר את הדרך כמו זה של הכלבים על המדרכות בתל-אביב.
לאחר ירידה נהדרת מן הפס, נכנסים לשיגרה מונוטונית של רולינג הילס למספר שעות. עוד מעט קט ואני מגיע אל אחת ה"סוכריות" שרקחו לנו מתכנני המסלול. סינגל באורך של כשני קילומטר, רובו בהליכה כי יש לחצות פלגי מים זורמים ולהעביר את האופניים מעל גזעי עצים שקרסו. 
ובקצה הסינגל דובדבן - 100 מטר טיפוס על קיר תלול ובוצי בזוית בלתי אפשרית. כל שלושה צעדים אתה מתדרדר שניים אחורנית ובקושי מצליח למנוע מן האופניים לעשות את כל הדרך חזרה למטה.
מנוחה קצרה בראש השביל ואז ממשיכים לאחד ממעברי ההרים התלולים והארוכים של המסלול. 
טיפוס לא קל בחריקת שיניים, לא הייתי מתנגד לעוד הילוך באופניים, מספר שלוגיות קצרות בראש המעבר ואז מתחילה ירידה ארוכה ארוכה ומהירה מאד לקראת רכיבת כביש קצרצרה אשר מוביאה אותי לחציית הגבול קנדה-ארה"ב. 
לאחר קבלת פנים נוקשה ומנומסת במעבר הגבול, מחוייבת עצירה קצרה לקולה וקפה אצל הזקנה בצד האמריקאי, נותרו עוד עשרים קילומטר של רולינג הילס על כביש צדדי ושקט לתחנת השינה הבאה במוטל של העיר אוריקה.
במוטל חדר גדול, מיטת קינג סייז זוגית, מקלחת וארוחת ערב, בעטיו של הרגל אני מרכיב את האוהל על השטיח ומחליט לא לפרק אותו על מנת שיתייבש עד הבוקר.
כ- 150 קילומטר על 14 שעות.

היום הרביעי:
כרגיל השכמה קצת מאוחרת, פינוק של ארוחת בוקר ומקלחת נוספת ולאחר התארגנות וקיפול הציוד אני שם פעמי ל"דג הלבן"-וויטפיש, עיירת נופש מלבבת בלב פארק הקרחונים של הרי הרוקי בתוכו אני רוכב כבר 3 ימים.
לשם שינוי מתחילים ברכיבה כמעט מישורית אשר מובילה לתחילת העליה למעבר ההרים פלט-הד (שטוח ראש). עם תחילת העליה מזג האויר הופך סגרירי וזרזיפי, קצת מטריד אבל ממש לא נורא. העליה עצמה נסבלת ולא יותר מידי תלולה ולאחריה כמו תמיד ירידה נהדרת. 
וכרגיל, לאחר הירידה "ההרואית" (נלקח מתאור המסלול הרשמי) - לפני עליה נוספת למעבר הרים בן בלי שם אשר על פי הפרופיל במפה גם לא מאיים. 
בפועל מדובר במעבר ארוך וקשה משמעותית מן הראשון, בראש המעלה מעטה של קרח לאורך כחצי קילומטר ואני דוחף את אופני תוך כדי שלעיתים אנו מחליקים ודורכים במקום.
מכאן ירידה נוספת לכיוון וייטפיש אשר קצת מתסכלת אותי כשהיא הופכת לרולינג הילס על כביש אשר נמתח ומתפתל לאורך האגם. בין הכביש לאגם וילות יפהפיות והעין לא שבעה מלהתבונן ולהתפעל.
ושוב מוטל עם מקלחת וארוחת ערב, כיבוס הבגדים במכבסה אוטומטית ולצערי גם תחילתה של שפשפת, לא משהו נורא, כבר היו לי כאלה והטיפול השגרתי שסיגלתי לעצמי בדרך כלל עוזר. 

בוייטפיש יש אחלה חנות אופניים ורבים נזקקים לשירותיה. לשמחתי הסט-אפ שבחרתי לא מאכזב והאופניים עם הציוד המחובר אליהם מתפקדים ללא דופי. מחר בבוקר אבנה פער יפה על רבים מחברי "קבוצת הייחוס" שלי.

היום החמישי ועוד קצת:
הקטע הבא עד סילי-לייק הינו באורך של כ-250 קילומטר ויש בו שלושה טיפוסים משמעותיים,  ברור לי שאזדקק ליומיים על מנת להגיע לשם. הציוויליזציה נגמרת בערך בעוד חצי יום לכן אני ממלא מים ומתארגן עם צידה בהתאם. את הדרוש להמשך אקנה בעיירה האחרונה שלפני השממה שבהמשך הדרך.
לאחר קילומטרים ספורים של רכיבה מישורית על כבישים צדדיים ושקטים תחושת אי הנוחות והכאב מתגברים, לאחר כשלושים קילומטר אני רוכב ביסורים, עם הגיעי לקולומביה פולס אני מחליט לבדוק את מצבי ומגלה כי ה"שפשפת" הפכה לפצע מדמם ומכוער, ברור לי כך לא אוכל להמשיך.
ויקטוריה היא עיירה מפגרת ומכוערת ואין לי שום חשק להשאר בה. אני מחליט לחזור לוויט-פיש על מנת לטפל בעצמי כאשר ברור לי כי אפסיד לפחות 3 ימים.
במאמץ אדיר, ברכיבה בעמידה על הפדלים כמעט לכל אורך הדרך, אני מגיע חזרה בכאבים גדולים, חזרתי לחדר אותו עזבתי בבוקר, התקלחתי ופניתי לקבל עזרה רפואית.
דחפו לי זריקה (עד היום אינני יודע אם מדובר בקורטיזון או באנטיביוטיקה) וקיבלתי אבקה אנטיביוטית אשר אמורה ליבש ולחסל את הנגע. 
לדברי הרופא אם העסק לא מגליד תוך 24 שעות עלי לחזור להמשך טיפול. למחרת בבוקר מצבי הוטב, הפצע הגליד אך אליה וקוץ בה - אם קודם יכולתי ללכת, עכשיו הגלד כמעט מונע זאת ואף מקשה על הישיבה. 
ושוב, כמו תמיד, החיים עושים את שלהם, הגלד נסדק היכן שצריך וניתן אפילו ללכת מבלי שהסבל ישתקף בפני.

כבר לא סופרים את הימים:

שכרתי רכב וטיילתי באזור המקסים הזה, עם הרבה באסה, תוך עשיית חשבון נפש מבלי שיודע מה ילד מחר.
חשבתי כי למחרת אנסה לבצע "רכיבת מבחן". בפועל, כשהגעתי אל המשוכה לא הייתי במצב קרוב אפילו להנפת רגל מעל האוכף. הבנתי כי אני צריך לקבל החלטה בדבר אחת משתיים:
אפשרות ראשונה - להמתין להחלמה מלאה, כשבוע ימים או ככל הנדרש על מנת להמשיך. 
אפשרות שניה - לוותר ולחזור עם זנב מקופל בין הרגליים.

החלטה לא פשוטה אשר לצורך קבלתה הטלתי ל"מערבל" את כל מסכת חיי.

כמתחרה, היה לי ברור מלכתחילה כי אני מאתגר רק את עצמי וכי אינני מסכן את ה"פודיום" של אף אחד.
כאקט משמעותי בחיי, אפילו סיום התחרות לא נמצא בראש הרשימה. המשפחה שזוגתי ואני הקמנו והעסק שבניתי עם שותפי מקדימים בקלות את הטור דיוויד.
כחוויה מעצבת וחזקה, הטור כלל לא מתקרב לשרות הצבאי אשר כלל את מלחמת ההתשה  ואת יום כיפור.

תוספת של יום יומיים לזמן המתוכנן בהחלט נלקחה ובאה בחשבון. 
אבל תוספת של שבוע לפחות, תוספת שממנה אני ממשיך אל הלא נודע, הינה מחיר  גבוה מכפי שאני רוצה לשלם גם מבחינה עיסקית וגם מבחינה משפחתית.
הבנתי כי בכל שקשור ברכיבה, מאתגרת ככל שתהיה, הרי היא איננה אחד מן היעודים אליהם אני חותר בחיי. שהרי מדובר בתחביב ורציני ככל שיהיה - מקומו בכבודו מונח ואסור ולא בריא כי יכתיב לי בשרירות את מהלך עיניני. 

אז אזרתי אומץ והחלטתי לארוז את אופני, לשלוח אותם למשפחתי בניו יורק (מחיר המשלוח:  218$ , מחיר המשלוח ארצה: 1040$), שכרתי רכב וחציתי את ארה"ב לרוחבה בדרכים צדדיות וחביבות (מן הגשמה של חלום מימים עברו), ביליתי בניו יורק מספר ימים ואמש הגעתי ארצה. אפילו פרקתי את התיקים והרכבתי את האופניים.
במבט לאחור - החלטה טובה ונכונה כי עברו כמעט שבועיים ועדיין אינני כשיר לרכיבה.

לא רוצה להתעסק עם ב- "האם" וב- "אילו" למיניהם. 
התסכול המועט, אם בכלל קיים, קשור בעובדה כי בכל יום מעט התחזקתי, עמדתי למופת בתכנית הרכיבה שתכננתי וחבל כי נעצרתי בגלל "שטות" כזו, שאיננה קשורה בהכנות או ביכולת הגופנית אליה הגעתי. 
וגם זה לא כל כך נורא, כי זמן האימונים וההכנות היו כייף ובונוס בזכות עצמם.

אז בכל זאת קצת חבל על חלב שנשפך. 
ויכול היה להיות נהדר לסיים את זה כמו גדול.
ואני מודה לכל מי שהתעניין ופירגן והיה שותף לנסיון.
אבל הפרק הזה הסתיים ולשמחתי השאיר לי טעם של עוד.

אז נתראה שנית בפעם הבאה, כרגע אפריקה נמצאת על הקו.