צ'מעו סיפור, במיוחד בשבילכם:

יצאתי עם מיכאל לבייקפקינג שביל הגולן. התחלנו באתר החרמון ביום רביעי בבוקר. באותו היום לאחר כארבע שעות של נהיגה והקפצת רכבים הגענו בקושי רב, רצוצים ושבורים לעין זיוון ושם חנינו אחרי 47 ק"מ. למחרת קמנו פנתרים, יצאנו מוקדם ורכבנו טוב, ואז, בסביבות השעה 11 אחרי כ 25 ק"מ, באמצע עליית קיר מטורפת שאנחנו בקושי דוחפים ברגל, הגיחו מלמטה כמו סופה 4 רוכבים וטסו במעלה כמו מוטוקרוס 250CC. הספקתי לזהות בניהם את רדליך, ואז נפל לי האסימון: היום התחיל ה HLC! אחד מהם צעק לנו באמריקאית: "וואט דו יו גייס, יו בייקפקינג?" "שור!" צעקתי לו, "צ'ירס" הוא צרח לאחור מקצה העלייה, ונעלם באופק.

נשתלנו מתדהמה.
מיכאל אמר: כואב לי הראש ואני רואה הזיות, אולי אני לא שותה מספיק? לא, אמרתי לו, אנחנו פשוט שני טרחים זקנים שלמדו להגיד בייקפקינג בעל-פה בלי להתבלבל ומשוויצים בזה. האמריקאי אגב, היה לו אל מריאצ'י כמו שלי אבל טיטניום, ענקיים ומדוגמים ברמות. עצרנו לנוח, להכין קפה ולדבר על זה קצת. עשינו חשבון שאם הם התחילו ב 7 בבוקר, הם עברו את כל מה שעשינו אתמול + היום, כ 70 ק"מ בשלוש שעות! אללה יוסטור!
אף אחד נוסף לא הגיע ואנחנו נאנחנו, אספנו את עצמנו והמשכנו לדחוף.

חלפה איזה שעה ואנחנו הגענו מתנשפים לבין הטורבינות, כשפתאום ראינו צלם עם חצובה ומערכת מצלמות בין השיחים. הוא צעק לנו זוזו, זוזו! כי מאחור הופיעו עוד שניים. לפי הקול זיהיתי שהצלם זה אודי קרני. אחד הרוכבים היה, נדמה לי, זוהר קנטור. הם נראו סחוטים אבל עלו את העלייה בטיל. כעבור חמש דקות בעודנו מחליפים דחקות עם אודי, הופיע אלי שמש. הוא נראה מצוין, כולו חיוכים כאילו הוא יושב בפאב, עצר ליידי והתחבקנו. הייתי גאה בו עד הגג, ואמרתי את כל מילות העידוד שיכולתי להמציא. קיוותי בכל ליבי שהוא יצליח. אחר כך עברו עוד כמה שלא הכרתי או לא זיהיתי מרוב המהירות. מיכאל כל הזמן הזה רק נענע בראש בהשתאות. לבסוף המשכנו הלאה בזחילה האופיינית שלנו.



חלפו שעות וכבר היה צהרים, ואיפשהו ליד תל פארס מישהו צועק לי מאחור קובי! קובי! ומתאמץ להשיג אותי - שלמה שטיינברג. הוא נורא נורא שמח לראות אותנו, עצר וירד מהאופניים ודיברנו דקות ארוכות. היה לו קשה והוא נראה חצי גמור חצי נואש אבל מחייך, ואמר שהם ממש משוגעים הפסיכים האלה, והוא שוקל להגיע הביתה דרך ירושלים ולסיים. חיבקנו אותו ואמרנו לו אל תדאג, אנחנו מאחוריך! ואיחלנו לו כל טוב. כדי להרים קצת את רוחנו השפופה אמרתי למיכאל: 'תה רואה את כל אלה? מיכאל: נו? אני: חצי מהם היו חניכים שלי. בטיולים שלי הם למדו את הבייסיקס. להביא אוזן ספייר, לנווט, לא לפחד לסטות מהמסלול שבגיפיאס ולמצוא דרך חדשה, מעניינת יותר. מיכאל: די!!! אני: נשבע לך, תשאל אותם. וזה אכן העלה לנו את המוראל כי הוא בעצמו ידע שזה לפחות חצי נכון, והמשכנו כמו סוסים.
זקנים וצולעים אולי, אבל סוסים.

למחרת ראינו עוד כמה בנחל אל על, כשהם באים מולנו אחרי שכבר היו במבוא חמה. עכשיו הם נראו יותר כמו זאבים נרדפים, אדומים ורוטטים ממאמץ, עם טירוף בעיניים ונחישות אינסופית. לאחד מהם אפילו עזרנו טיפה בניווט. עשינו כל מאמץ לפנות להם את הדרך ולא להגיד להם שלום כדי שלא יצטרכו לבזבז אנרגיה על לענות. מיכאל אמר בביטול: טוב, הם צעירים מאיתנו בשלושים שנה. יופי מיכאל, עלית על זה! אמרתי לו: "אל תהיה כל כך בטוח", כדי לקלקל לו קצת את החגיגה, שלא יעוף על עצמו.

ובעוד אלה דוהרים לאילת בקצב אש, אנחנו סיימנו בעצלתיים במעלה סוסיתא, אחרי 165 ק"מ בשלושה ימים. היו לנו חוויות והרפתקאות, פגשנו אנשים (ולא רק רוכבים) מרתקים ונחמדים, ורוכב טורינג חמוד שאותו פגשנו כמה פעמים כשהוא עושה את הדרך בכבישים ואנחנו בשטח. אני דפקתי  קטע ניווט גאוני משלי, כשהחלטתי לחצות את נחל סמך בר בשטח כדי להגיע לסופרמרקט בנטור, ורכבנו כמה קילומטרים טובים בשטח ממש קשה, תוך שאני מחשב איפה אמורה להיות דרך או שביל שועלים, ולא תועה. סעדנו כל המסע כמו חזירים, מבשלים הכל בעצמנו בשטח עם מצרכים שסחבנו איתנו. כל בוקר חביתות עם נקניק, כל ערב אורז עם בשר מעושן וסלט עגבניות מעוכות, וגם קינוח מתחלף ששנוררנו ממישהו. וכמובן לפחות שלוש הפסקות קפה ועוגיות פסח ביום. בלילות ישנו כמו מלכים בארמונות הריפ-סטופ המרופדים שלנו, נוחרים בלי בושה בקולי קולות.

תהרגו אותי, אבל אני יצאתי ממש מבסוט מאיתנו, כן כן! כי איפה ראיתם עוד בייקפקרס שדופקים אומלטים גורמה על גזיה באמצע הדרך מול הנוף? תודו, אין כאלה! רק אנחנו!

אפריל 2014,
מישו

(התמונות באדיבות מיכאל, שותפי למסע)

והינה בלוג בייקפקינג עוד מלפני שהמציאו את המונח, שפרסמתי פה בגרופי ב 2008