אז ככה:
רציתי לעשות לי רכיבה בחו"ל, אבל בלי מדריך, לא בהכל-כלול-ולעוס, שאני מתכנן את המסלול ומנווט בעצמי, כמו שאני עושה בארץ. זה היה לקראת הקיץ שעבר. חשבתי על כיוונים, קירגיסטן, מזרח תורכיה וכאלה, התחלתי להתאמן ברכיבות אפיק ארוכות לשיפור הכושר, לחפש מפות. ואז באחת הרכיבות נפלתי חזק ושברתי את היד. הנזק היה ממש חמור: שבר מרוסק בשורש כף היד עם סדקים עד המרפק וכל הגידים של האצבעות נקרעו, והכי גרוע: נזק לעצב ואובדן תחושה ביד. עברתי ניתוח מסובך שתי פלטות טיטניום ו 13 ברגים, שיקום קשה וכואב, ניתוח שני להעברת גידים בקומבינה מטורפת, ושלישי לאיחוי העצב. שוב שיקום, ובאחת מבדיקות המעקב פתאום התברר שאני מצליח להזיז טיפה את האצבעות וגם שמץ של תחושה התחילה לחזור. הדוקטור ממש התלהב ואמר לי "זה מה שרציתי לראות. הניתוח הצליח. תקפיד עם הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק, והיד תחזור לתפקוד חלקי". דוקטור, אמרתי, אוקי, אז אני כבר לא אפרוט על נבל, אבל ת'אמת, נראה לך שאוכל לרכוב על אופניים? שזה אומר לאחוז בכידון בבטחה, לתפעל את הברקס, להחליף הילוכים? הוא הביט בי בעיניים נוגות וניסה להחליף נושא. אמרתי לו דוקטור, אל תתחמק, עד שאני לא רוכב לא סיימת איתי. ופאק דה פיזיו, אני מתחיל להתאמן בללחוץ ברקסים. אתה לא חייב לענות, אבל תעשה לי עם העיניים ששמעת. עשה. אבל ממש בזהירות, הוא הוסיף, אין לי כוח לעוד ניתוח, ונמאס לי ממך.

אספתי את שני בני המודאגים, כל אחד רץ ליידי מצד אחר ואני רוכב באמצע, וזה הצליח לכמה מאות מטרים. בקשתי מחבריי בגרופי - אלה שעוד זכרו אותי - שיארגנו לי איזה טיול מתחילים קצר, ומשם זה התחיל להתקדם, ובדיוק המלחמה עם ההילוכים והברקסים היא שיקמה לי את היד. הסיפור של חו"ל חזר לנקר לי. חשבתי שזה יסמן בשבילי שכל השיט זה מאחוריי, אבל הפעם חיפשתי משהו מתון יותר, עם הרבה אופציות לחתוך באמצע, בלב ציביליזציה מפותחת כדי להרגיש בטוח, בקיצור – אירופה. לב הציביליזציה, ערש התרבות. וכדי לחייב את עצמי לעניין הזמנתי לי מאמריקה אופניים ייעודיים, כפי שתיארתי כאן. ועדיין לא האמנתי. אמנם כבר רכבתי בשבילים הלבנים וקצת כושר חזר לי (תודה לחברים על סבלנות אינסופית) אבל היד המשיכה לכאוב ולהציק, ושום דבר טכני לא בא בחשבון, וכך עליתי על עניין הטורינג. אתה מתגלגל על אופניים עם כל הבית איתך בכבישים צדדיים, מכפר לכפר, מטירה לטירה. קסם לי השוטטות הזו, אני והקפה שלי. כמו שחן יגר כתב לי באחת התגובות "סמול גלס הוט ווטר!" וואלה צודק.
התחלתי לגלוש ולבלוש. נכנסתי לפורומים, קראתי בלוגים, התחלתי להסתכל על מפת אירופה, התחלתי להתעניין בסבלים, התקנים, פניירים (תיקי צד). אופניים מתאימים כאמור כבר היו לי.

בביקורת הבאה פרסתי לפני הדוקטור את תכניתי. הוא קצת הזיע, קרא לשאר רופאי המחלקה והם בדקו, משכו, דקרו וסובבו לי, ואמרו בסדר, השיקום שלך פנומנאלי, תכתוב במייל מידי שבועיים שלושה מה שלומך. בקיצור יצאתי משם משוגע עם רישיון מהרופא! (כבוד על האומץ! זה לא היה לו קל). אותו לילה לא עצמתי עין. בהיתי באופניים והתחלתי לתכנן איך אני בונה אותם שיתאימו. ההחלטה נפלה, ולא היה איכפת לי גם אם אתקדם 10 ק"מ ביום, העיקר שאני חופר בנבכי ימי הביניים, בין טירות ופלגי מים, כמו אביר נודד על סוסו האדום, ומזמין עוברי אורח תמימים ל"סמול גלס הוט ווטר" אוריינטלי אוריגינל על גזיה מארץ הקודש. מתאים לי. התחלתי לתת ברכיבות ואט אט גם היכולת הטכנית חזרה לי – אין ספק, הרעידות והתנועות החדות עם הכידון, ההכרח ללחוץ על הברקס כשחייבים להאט לפני דרופ, וגם לפתח את הרגישות הנכונה כדי לא לאבד אחיזה, זה פיזיותראפיה מדהימה ששיקמה לי ת'יד עד לרמה שחזרתי לכתוב, עם עט ונייר, ביד ימין. (לא יאמן כמה מיומנות עדינה עם האצבעות ופרק היד צריך כדי לכתוב)

טוב ויפה, אבל בשלב הזה התחלתי להבין ששבועיים לא יספיקו. כמה שאנטי כבר אפשר לתפוס בשבועיים? איך בן אדם באמצע החיים (בול באמצע, עוד נחזור זה) עוצר את החיים ליותר משבועיים? ולכמה בעצם אני שואף? מה בכלל המסלול ומאיפה מתחילים? שוב שקעתי במפות, בפורומים ובבלוגים. ראיתי שאנשים נורמאלים שהם לא רוכבים מקצועיים, יחד אם אישתם או ילדיהם רוכבים 60-80 ק"מ ביום (במישורים), אמרתי לעצמי שאני אחשב לפי 50 ליום. לא יותר, אני בשאנטי ולא בתחרות. 5 שעות רכיבה ביום, השאר בירות ושעשועים. התאים לי להתחיל באמסטרדם, כי לא הייתי שם אף פעם, ולהתחיל את המסע עם חימום והסתגלות בהולנד השטוחה והמרושטת בשבילי אופניים משולטים נראה לי אידיאלי. התקשקשתי קצת עם גוגל מאפס, שימצא לי מסלולים מאמסטרדם לכל מיני נקודות. כשסימנתי באקראי את איסטנבול, הוא סימן מסלול מפותל והראה 5000 ק"מ בול. וואו!! בקצב שלי זה 100 יום! מייד ידעתי שזה מה שאני רוצה, ושימות העולם. ואם כבר הגעתי למחצית חיי (נניח), זה הזמן לפרגן לעצמי אחד, שירשם לדיראון עולם.

זה היתרון בלהיות עצמאי – דחיתי דברים, לחצתי פגישות, זירזתי הליכים וראיתי שהשמים לא יפלו בלעדיי. אני אפסיד קצת, אז מה. בשלב הזה EBAY התחיל לעבוד בשבילי בקצב מוגבר, ואני לממן אותו בקצב כפול. רק חבל שדואר ישראל נתקע לנו באמצע, אבל אחרי הכל אנחנו הרי בלבנט, למה כבר אפשר לצפות?

אז מה זה השטויות האלה טורינג ולמה דווקא באירופה?
סתם, כי בא לי!