כמעט מודעה בעיתון / יואב סנטו
יצאתי לסינגל הראשון שלי. אל דאגה לא הוצאתי תקליט סינגל ולא עשיתי מסיבה לשינוי הסטטוס שלי- אני נשאר נשוי. יצאתי לרכיבת השטח הראשונה שלי, לסינגל "סובב גברעם" האדום.
הצטרפתי לשני רוכבים שהסבירו לי כבר בדקות הראשונות כי ברור שזהו ניסיון השטח הראשון שלי. הם פשוט רכבו כאילו אחזה בהם הרוח והתעופפו.
עבדכם הנאמן נשאר להתמודד עם נפלאות השטח.
המסלול החל בנתיב חולי רחב שהבהיר מיד את חשיבות האיזון המדויק של הגוף. סטייה ימינה והגלגל האחורי מחליק שמאלה ולהפך. לפחות הבנתי למה זה קורה ותקנתי את המצב.
הנתיב הדו מסלולי התפתח לגבעת חול מאיימת ואני התחלתי במסע חילופין של הילוכים. מורידים הילוך והעליה נהיית קצת יותר קלה.
אחרי כמה מטרים צריך להוריד מהר עוד הילוך והעליה נהיית סבירה עד שנגמרים ההילוכים. עכשיו צריך להסתדר עם מה שיש.
החול לא מסביר פנים סונט בך ושואל נו, תצליח לטפס אותי? אני לא מוכן לוותר, במערכה זו רגלי הייתה על העליונה. ירידה חולית- גם היא לא פשוטה. בסיבוב הראשון הגלגל הקדמי פונה לכיוון אחד, האחורי מסרב לשתף פעולה וגולש לכיוון הנגדי. הרוכב מאבד את שלוותו אבל לא נופל. צריך להוריד מהירות ולהקטין את הריגוש שיש בגלישה בירידה.
דרך החול הופכת לכורכר ונכנסת לחורשת אקליפטוסים. הנתיב הופך צר מאד ואני חושש מה יקרה אם רוכב יבוא ממול. הרי אין דרך לפנות מקום. אני מתחיל להבין את המושג סינגל, כרגע רק אני במסלול.
תשומת הלב צריכה להתמקד בנתיב שנהיה פתלתל בארבעה ממדים - הוא עולה ויורד , הוא מתגלגל לארבע רוחות השמיים, פעם אני מחשב ליפול ימינה ופעם שמאלה, ואת כל זה צריך לאזן במימד הזמן. כמו שאומר הפתגם החיפזון הוא מהשטן.
בתחילת הרכיבה משחק האיזונים נחמד, עד שמגיעים לעליות של מטר על מטר.
עולים מטר לגובה ומתקדמים מטר קדימה. כל הגוף מזנק למעלה והישבן סופג חבטה בריאה שמעבירה בחוליות עמוד השדרה אזהרה ברורה ומידית.
אני נמצא במלכוד. בלי תנופה מספקת לא אוכל לטפס את המדרון התלול ועם תנופה גדולה מדי אני טס בירידה עם הראש קדימה ונפרד מהאופנים. דבר שאומר שאני עלול להתפרק לרסיסים וזה כמובן אסור שיקרה. לא יתכן שהטירון יכשל כבר בניסיון הראשון.
אני מפחית מהירות ורואה בכיליון עיניים איך רוכבים אחרים מקפצים את הגבעוניות האלה בנימה של זלזול.
אחרי גבעונית תלולה במיוחד אני שומע קול של הליקופטר. מסתכל למעלה- אין כלום. עוד גבעונת ושוב צליל של רוטור. אני בודק מאחור ולא רואה שום דבר. אחרי גבעונת נוספת הרוטור משמיע קול מאיים ואני עוצר לבדיקה כללית. השרשרת- בסדר, ההילוכים- בסדר, הצמיג בסדר, אז מה יכולה להיות הבעיה? אני בודק את המושב ומגלה שהתיק מתחת למושב הוא הבעיה. הצמיג התחכך בתיק וכל תכולתו התפזרה בדרך. אין צמיג חלופי, אין ערכת תיקון תקרים (פנצ'רים) והתיק עצמו כמעט שבק חיים לכל תיק. ככה זה כשאתה חסר ניסיון אמרתי לעצמי.
ככל שנכנסים לעובי היער המסלול נהיה יותר צר ויותר עמוק. עולה שאלה איפה צריך לרכב במסלול כזה בשוליים או באמצע.
בשוליים יש יותר מקום לתמרן אבל האחיזה רופפת. באמצע המסלול צריך לנווט בדיוק באמצע אחרת עולים על שולי המסלול. בצד אחד של שולי המסלול גזעי עצים שאם תתנגש בהם צפוי לך זעזוע מוח רציני.
בצד האחר של המסלול תהום של כמה מטרים. מפגש עם תהום כזאת ואתה עלול לסיים כמודעה בעיתון. אני רק יכול לתאר לעצמי את האבל והתדהמה בעקבות תוצאה כזאת ומחליט להגביר את הזהירות.
המסלול הופך למגלשת מים בלי מים. אתה מטלטל מצד לצד, כל זמן שאתה בתוך המגלשה במהירות נכונה- אתה מסודר.
יוצאים מהחורשה  למסלול יותר רחב. העליות נהיות יותר תובעניות. אני מתנשם בכבדות, למזלי, הטלפון הנייד מצלצל ואני נדרש למנוחה. מדריך הרכיבה שואל על מיקומי ואני מדווח שאני בקילומטר רביעי של המסלול. המדריך מודיע שהם נחים בקילומטר העשירי של המסלול. אני מתנצל ומציע שהם ימשיכו ואני אפגוש אותם בהמשך. אני לא מודאג שלא אמצא את הדרך, הרי יש לי תוכנת ניווט של המסלול וגם סוללה רזרבית לטלפון הנייד.
כל חמש עשרה דקות מופיע רוכב כך שאני לא ממש לבד. אבל העליות נעשות יותר ויותר קשות לטיפוס וגם הירידות דורשות מאמץ של הידיים ושל הישבן.
נוסף על כל הצרות גם בני המעיים מתחילים באיתות מסמן רעות. אני לא מרשה לכל אלה להסיח דעתי מהדרך ומתרכז איך לעבור את המעלה הבא. אני מצליח בראשון ובשני אבל לשלישי נותרה זכות הלגלוג.
אם חשבת שתגמור את המסלול האדום הזה רכוב- תשכח מזה. כאן אתה יורד והולך ברגל אמר המעלה השלישי וכך עשיתי. מבויש ונכלם לקחתי את האופנים ועליתי את עשרות המטרים האחרונים כשאני סוחב ידנית את האופנים כאילו הם היו הפצוע שלי.
בסיום העלייה קיבלתי שדר דחוף מבני מעי. חשתי את ראשו של תינוק העומד לבקוע מתוכי. נזכרתי בפסוק כשהדרך מחורבנת גם האמיצים מחרבנים ואמרתי לעצמי- אין ברירה. סטיתי מהמסלול ומצאתי עץ נוחיות ושחררתי תלולית גדושה. מיד התאספו זבובים גדולים וירוקים ואחריהם לטאות ובעקבותיהן ציפורים. כאילו בבת אחת נוצרה בסביבה פנינת גידול חדשה. עוד לא סיימתי להתבונן בנעשה ואני מרגיש שהתאום הבא עומד לבוא לעולם. אני אומר לעצמי- אשר יגורתי בא לי ומשחרר תלולית חדשה.
שמחתי שאף אחד לא רצה לבדוק דווקא באותו רגע שהכול אצלי בסדר.
אני עולה על האופנים ומגלה לתדהמתי שההתרוקנות חיסלה גם את מאגר האנרגיה שלי. ישבתי לאכול עוד בננה, עוד שזיפים, עוד שקדים והרבה לגימות מהשלוקר.
אלה חידשו אך קצת את היכולת ואפשרו להתקדם עוד קילומטר עד מחצית העלייה הבאה. אני מתנשם ומתנשף ולא ממש מתקדם. נזכרתי בעליה למאצ'ו-פיצ'ו בפרו. שם היתה עילת גובה של כ-4,000 מטר שהקשתה על הטיפוס. איזה תירוץ יש לך עכשיו?! הגיל זה לא תירוץ. כולם אומרים שאתה בכושר טוב. חוסר ניסיון זה לא תירוץ. אבל עם העובדות קשה להתווכח ואני חוזר למצב של סחיבת פצוע.
החלטתי לעדכן את הבית בתלאותיי אבל קיבלתי תא קולי. נחמתי את עצמי שהאישה יודעת לזהות איפה בדיוק אני נמצא באמצעות תוכנת fined My IPhone אבל לא הייתי בטוח שהיא תזכור להשתמש בה דווקא היום.
החלטתי להגביר את הזהירות בירידות ולהפחית את העימותים בעליות. מה שאפשר לעלות בקלות בסדר אחרת סוחבים את הפצוע שלי. תמיד ישארו עוד עליות למי שלא בורח מהן.
קיבלתי סיפוק מאבני הדרך שהצביעו על כך שעברתי 80% מהמסלול ונותרו רק עוד ארבעה קילומטר. גם מסלול הניווט בנייד הצביע שנותר רק עוד מאמץ קטן לפני שאגיע לקוו הסיום.
התחלתי את תהליך הסיכומים. בינתיים לא נפלתי. אבדתי קצת ציוד- לא נעים, לא נורא. האופניים שלי טובים אבל כשאין כוח גם עוד עשרה הילוכים לא יושיעו. צריך להתרוקן היטב לפני מסלול ולא במהלכו. צריך לבחור שותפים לרכיבה שבאמת ילוו אותך בקשר עיין ולא בקשר סלולרי. סינגל אדום הוא קשה מידי בתור מסלול ראשון.
ריח הרפתות של גברעם מגיע לאפי ומאותת שאני לקראת סיום הסובב. אני כבר רואה את בתי הקיבוץ ועוד כמה דקות יבצבץ חניון קק"ל שהיווה את נקודת הזינוק.
אני מגיע לג'יפ ומתיישב באפיסת כוחות קצת מנצח וקצת מנוצח.