היי, שמי הגר, הכינוי של בגרופי הוא הגרי, הובלתי 18 רכיבות, עשיתי מעל 10,000 ק"מ רק בגרופי ואולי עוד כ2000 מחוץ לגבולות גרופי, הייתי פריקית של רכיבות שטח שמתחילות בין 04:00 ל06:00 בבוקר, ואגם האובססיה שאם הרכיבה היא פחות מ40 ק"מ ו800 מטר עליות, אין לי בכלל טעם לצאת לרכיבה.
היו תקופות שיצאתי מהבית לילה לפני רק כדי להגיע לרכיבה כמה שעות אחרי, רמת הגולן, מצפה רמון ועוד...
אהבתי את הסיכונים ולא פחדתי מכלום, אהבתי את האתגרים את החברה, את הטירוף האדרנלין, פה ושם עיקמתי, שברתי, זעזוע מוח וכו' אבל תמיד חזרתי לרכב.
השתתפתי בתחרויות במדבר, ברכיבות לזכר רוכבים שנפלו, סוב כנרת, רכיבת אתגרים, סובב יום העצמאות.
התנסתי גם ברכיבות כביש - אבל המקום שלי היה בשטח.
התחלתי לרכב בגיל מאוחר יחסית (33), לשמחתי זה היה סוג של כושר באטרף, לא מותרים, ימים ולילות. 
זוכרת מספר פעמיים שהייתי חוזרת הביתה ב12:00 בצהריים, אחרי רכיבה של 45-50 ק"מ, חברה היתה מתקשרת ושואלת מה התוכניות שלי, היא לא האמינה שכבר הספקתי כל כך הרבה
היה טירוף - היה מדהים - ומכן הדרך חזרה בטוח תהיה קצת קשה - אבל אין כמו ספורט בטבע, קבוצה של חברים, מזג אויר מושלם (לפעמים גם קצת מינוס מעלות, אבל מי סופר)

אז שהו אחרי כמעט 5 שנים שבקושי רכבתי, והילדה גדלה קצת ומידיי פעם ישנה אצל בת דודתה, החלטתי לקחת את המושכות לידיים ולצאת לרכיבה, 
להיות כנה: 06:00 בבוקר, נשמע הזוי.
בקושי מצליחה להרים את עצמי מהמיטה, אבל יש את תחושת הנחישות, האופניים והקסדה מחכות לי, לא ויתרו אף פעם, התיק רכיבה כבר מתפורר, אותו התיק שרכבתי איתו במשך 7 שנים רציפות.
אני גאה לחזור לרכב... 
אני מתרגשת
מכיוון שאני לא יודעת מה רמת הכושר שלי, פעם ראשונה ארכב לארומה בנמל, אפגוש שם את כל חבריי מקבוצת "קפה בנמל" 
ומשם... השמיים הם הגבול