נקודות לציון
עין ירעון – מושב שהוקם בשנת 1934 על ידי קבצת תושבים שעלו לארץ בימי העלייה השנייה. שמו של המושב ניתן לו עקב מיקומו הצופה על נחל עירון הסמוך.
נחל תנינים – נחל איתן שזורם מרמות מנשה בין דליה לבין עין השופט ונשפך חים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. שם הנחל בערבית ואדי אל-זרקא שפירושו הנחל הכחול, שמות נוספים שניתנו לנחל היו: נחל תאמסיה ונחל קרוקודילון. ליד עמיקה הקימה חברת מקורות סכר על ערוץ הנחל, ובימי החורף שהזרימה בנחל עזה, מוטים מי הנחל לתעלה המובילה את מי הנחל למאגר שיקוע להעשרת מי התהום. בעבר היה סכר בנחל שיצר אגם להפעלת טחנת קמח. במקום הייתה גם עיר מהתקופה הפרסית בשם: קרוקודילופוליס. חוסר תחוזה של אתר הסכר גרמה ליצירת ביצה הידועה בשם: ביצת כבארה – כיום ישנה באזור שמורת טבע –שמורת נחל תנינים ובשטחה ברכת תמסח. במהלך השיטפונות בשנים 1921-22 נעשו עבודות שיקום באזור הנחל ונתגלו שרידים של סכר גדול שהיה ידוע עליו כסכר שיצר את האגם לעיר קרוקודילופוליס. כמו כן נתגלו שרידים של אמת מים שהוליכה מים לקיסריה. בשנת 1898 נבנה באזור השפך גשר על מנת להקל את מעבר מרכבתו של הקיסר הגרמני וילהם השני בדרכו מחיפה ליפו.
הר חורשן- שמורת טבע שבמרכזה נמצא הר חורשן, גבעה בגובה של 178 מטר מעל פני הים. ההר מכוסה בחורש טבעי ובו דרכי מעבר. בין עצי החורש הים תיכוני גדלים להם: עצי אלון התבור, אלון מצוי, שחי מרווה משולשת, אזוב מצוי ולוטם שעיר. הקרקע מתאימה לגידולי גפנים ונשירים למיניהם. בתחום השמורה נובע "עין תות" שזה גם שם המעיין על שם שדרת עצי התות שנטעו הטמפלרים בצד תחנת הקמח שלהם. הערבים נהגו לקרוא להר וסביבתו "היטרי", שם שמקורו סלג'וקי ופירושו "המפחיד" או "איום ונורא". שם נוסף שנתנו תושבי הסביבה הערבים להר היה: "ט הרת אל-הטרי" – "גב חזירת הבר" וזאת משום שפסגת ההר המעוגלת נראתה בעיניהם כגבה של חזירת בר. תושבי הסביבה הערבים פחדו להיכנס לתחומי היער בייחדו בלילה, מחשש של שודדים ויותר מכן מחיות טרף. כמעט כל המספרים חזרו וסיפרו על הפחד להיכנס לתחומי היער, ובייחוד בלילה. אחמד עקל סיפר, כי בילדותו אסור היה לילדים לצאת משטח הכפר. מסביב היו יערות ובהם חיות טרף, ולדבריו, רבים מבני הכפר נטרפו. הליל קאסם עסלי מכפר קרע סיפר, כי היער הגיע עד לפאתי כפרו. באחד הימים אבדו למשפחתו פרות אחדות. הוא וחברו הלכו לחפשן ואיבדו את דרכם ביער. כשהגיע לילה הם עלו על אלון גדול וישנו עליו, עד הבוקר, עת הגיעו רבים מבני הכפר, שיצאו לחפשם מחשש שמא נטרפו. הזאבים "מככבים" בסיפורים שונים. עליאן אבו עלו סיפר, כי פעם התנפלה על העדר שלו להקת זאבים. הזאבים הספיקו להרוג חמש כבשים בטרם ירה אחיו והרג שניים מהם. בוראת חמד סיפר, כי זאבים טרפו לו כמחצית העדר. גם סלאח מאגנה שנולד בסבארין סיפר כי למשפחתו נטרפו 20 פרות. אולם הסיפורים המעניינים יותר הם על הנמרים. מאז ראשית המאה ה- 20 ישנן תריסר עדויות על נמרים בגליל, חמש עדויות על נמרים בהרי יהודה, ממערב לפרשת המים, ורק עדות אחת, של ישראל אהרוני משנת 1930, על נמר שנמצא בזיכרון יעקב "לפני יותר מעשרים שנה". בעדויות שקיבץ מחמוד זחאלקה יש התייחסות לשלושה או ארבעה נמרים, שלא היה כל מידע אודותם קודם לכן." אחמד מוסטפא אג'א, שנולד באום אלג'מאל, מספר כי באחד הערבים התנפלה נמרה על שיירת גמלים, ליד הר חורשן, ונשכה שני גמלים ברגליים ובבטן. אביו הרג אותה במכת גרזן, העמיסה על אחד הגמלים, וקישט בעורה את הבית עד שבררו ממנו בשנת 1948. עבד אללה יונס מכפר ערה מספר, כי עוד בימי התורכים התנפל על אביו נמר, בשעה שרכב על חמור. הוא הצליח להרגו בחרב, ואת העור והראש החזיק בבית עד לפני כעשר שנים. גטם סאלם חמאד מהכפר ערה סיפר על נמר אותו הרג ביער, מעשה שבזכותו כונה "אבו אלנימר". חסן חליל עסלי מכפר קרע סיפר, כי באחד הימים תקף נמר את בן-דודו וכמעט טרף אותו. צעקותיו הזעיקו מצילים, שהגיעו רק אחרי שכף ידו נאכלה.
שמורת אלונה – שמורת אלונה היא קרובה לשמורת חורשן ולמעשה משתרעת בגבעות המערביות של רמות מנשה. בשמורה גדלים עצי אלון התבור, אלון מצוי, אלה ארץ-ישראלית, וכן יש בה פריחות שונות בהתאם לעונה בין היתר דרדר כחול, דם המכבים האדום, נורית אסיה ומינים שונים של סחלבים. בשמורה חיים חזירי בר, וכן אוכלוסייה גדולה של הדו-חיים טריטון הפסים שעבורו אף הוקמו בריכות מלאכותיות בשמורה. בשולי השמורה מצוי אתר ובו מערכת פירים הקשורים למערכת המים שהובילה מים לקיסריה.
אביאל - מושב שהוקם בשנת 1949 על אדמות הכפר הערבי סינדיאנה שנכבש במלחמת העצמאות בידי אצ"ל. המושב הוקם על ידי אנשי תנועת החירות. היישוב נקראה בתחילה "יד ה-14", אך השם שונה לאביאל. השם אביאל קרוי על שמו של ישראל אפשטיין שכינוי המתחתרתי היה "אביאל", שליח האצ"ל ברומא שנהרג ב-28 לדצמבר 1946 בעת שניסה להימלט מהכלא האיטלקי.
גבעת עדה - מושבה שהוקמה בשנת 1903 על שם אישתו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד אדלאיד (עדה). המושבה הוקמה על ידי שמונה משפחות בעיקר בני זיכרון יעקב. המושבה הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 הייתה החקלאות מקור גאוותה. לגבעת עדה מקום של כבוד בתולדות הציונות ובניית היישוב היהודי בארץ ישראל. שנים רבות הייתה גבעת עדה אי בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים, סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, זכורים בעיקר שני מאורעות קשים : פריצת כנופיות ערביות לתוך המושבה ורציחת של נעמי גולדברג לעיני ילדיה, חטיפתם ורציחתם של שלוטשה נערים מבני המושבה.