אלון מורה - יישוב סמוך לשכם. הקמת אלון מורה לוותה במאבק ממושך של המייסדים במשך כשבע שנים. במהלך אותם השנים התגבשה תנועת גוש אמונים, שריכזה את הפעילות האזרחית ליישוב יהודה ושומרון. גרעין אלון מורה הוקם על ידי מנחם פליקס ובני קצובר במטרה להקים יישוב באזור שכם, לא דווקא במקום מסוים. הגרעין מנה בתחילה כמה עשרות משפחות. רק לאחר מגעים רבים ושמונה ניסיונות התיישבות, אשר הגיעו לשיאן בניסיון התיישבות בסבסטיה בחנוכה תשל"ו, ניתן לגרעין אישור על ידי ממשלת יצחק רבין, להתיישב במחנה "קדום", כ-11 ק"מ ממערב לשכם. במהלך תקופה זאת, התגבשה תנועת גוש אמונים אשר הורכבה למעשה מגרעין אלון מורה וגרעינים נוספים. לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977 הבטיח דאז ראש הממשלה מנחם בגין שיהיו עוד הרבה אלוני מורה, אולם רק לאחר חודשים רבים הורשו אנשי הגרעין לעבור ממחנה קדום לאתר ליד שכם. חלק מחברי הגרעין עברו לאתר אלון מורה המקורי (היום איתמר), וחלק נשארו במחנה הקדום שהפך ליישוב קדומים. בעקבות בג"ץ עבר היישוב בשנת 1980 למיקומו הנוכחי. עם הזמן נקנו מידי הבעלים האדמות של האתר באיתמר והיישוב איתמר קם. בתנ"ך "אלון מורה" הוא שם נרדף לשכם או ציון מקום ליד שכם כנאמר: "ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם עד לאלון-מורה". שכם הינה נקודת המפגש הראשונה של האומה ואבותיה עם ארצם. במקום זה זכה אברהם אבינו להבטחה:"...לזרעך אתן את הארץ הזאת". בעקבות ההבטחה בנה אברהם מזבח לה'. יעקוב אבינו, החוזר אל ארץ מגורי אביו לאחר גלות אצל לבן מגיע אל שכם "ויבוא יעקב שלם עיר שכם", כאן הוא קונה חלקת שדה במאה קשיטה. שכם שימשה בירה למלכות ישראל, אחות לירושלים בירת מלכות יהודה. בנוסך לערך ההיסטורי יש למקום גם חשיבות אסטרטגית ביטחונית. ישיבה על ציר גב ההר נותנת שליטה מערבה על חלק גדול של רצועת החוף הצפופה של מדינת ישראל ומזרחה- בקעת הירדן. אלון מורה יושבת על רכב הר כביר,

רכס הר כביר - רכס הנמתח לאורך 5 ק"מ מדרום-מזרח לצפון-מערב. פסגתו המערבית מתנשאת לגובה של 792 מטר מעל פני הים אלון מורה ממוקמת בגובה 650 מטר עד 750 מטר מעל פני הים). הנוף הנשקף מרכס הר כביר יפה מאין כמוהו. למרגלות הרכס מצפון לו נחל תרצה, המושך מים כל ימות השנה ובו עובר הכביש הראשי שכם-בקעת הירדן עד לגשר אדם.זו הדרך בה עברו על פי המסורת בני ישראל עם הכנסת לארץ בהנהגת יהושע, לבנות מזבח בהר עיבל. מצפון לנחל רכס הר טמון, וממזרח לו הבקעה והרי גלעד. ממערב ליישוב צופים עליה הר עיבל והר גריזים – בתווך העיר שכם. דרומית לאלון מורה עמק הסוכר (עסכר) ובקעת בית דגן. הר כביר מכונה גם "הר אברהם" – על פי המסורת בבוא אברהם אל שכם ואלון מורה קיבל את ההבטחה על ארץ ישראל "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת...". לאורך הרכס עוברת דרך נופית בתוך שטח שאמור להיות שמורת טבע "שמורת הר כביר". בשיפולים הדרומיים של ההר נמצאת אלון מורה ובשיפולים המזרחיים מצויה "חוות סקלי" המכונה גם "גבעה 792". על פסגתו המערבית מצוי קבר "שיח' בילאל" אבן רבאח – מי שהיה מואזין ששימש את מוחמד. קיימת סברה כי הר כביר הוא הר גריזים המקראי. במורדות הצפוניים של הר כביר גדל אירוס השומרון, פרח ייחודי לשומרון. הוא התגלה על ידי בוטנאי אמריקאי ובשנת 1924 נחקר על ידי טוביה קושניר (טובי קושניר היה בוטנאי ארץ ישראל שנפל במלחמת העצמאות כחלק ממחלקת הל"ה). האירוס פורח באביב ומצטיין בפרחים גדולים ומפוארים בגווני סגלגל וורוד בהירים הנישאים לגבוה 30-40 ס"מ. המין קרוב לאירוס ההדור אך הרבה יותר יפה ממנו. על פי רבים זה האירוס היפה וההדור ביותר שצומח בארץ ישראל.

שכם- עיר פלשתינאית השנייה בגודלה בשומרון. שכם משמשת כיום כמרכז סחר ושירותים חשוב בשומרון. בתוך תחומי העיר מספר מחנות פליטים: בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ועין בית אלמא. השם שכם הינו שם קדום ואף נזכר בכתבי המארות המצרים מהמאה ה-19 לפנה"ס. שמה הערבי של העיר: "נאבלוס", שיבוש השם היווני: "ניאפוליס". שכם הקדומה מזוהה כיום בתל בלאטה. מהחפירות בתל נלמד כי ראשית היישוב היה בתקופה הכלכוליתית, וכי התל היה מיושב גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. כתובת ח'ו-סבך מימי שנוסרת השלישי (1878-1843 לפנה"ס) מספרת על כיבוש העיר, ושכם נזכרת שם כ"ארץ", כלומר יחידת שטח חשובה ונרחבת. במאות ה-16-17 לפנה"ס שלטה שכם על תחום נרחב במרכז הארץ, ממגידו בצפון ועד גזר בדרום. שכם חרבה פעמיים בידי מצרים - בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1570-1546 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1526-1546 לפנה"ס). שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דימוגרפי של עירונים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל ("תקופת ההתנחלות"), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה. יושבי שכם הכנענית היו מרכיב חשוב בהתגבשות עם ישראל, וניתן ללמוד זאת בזכות סיפורי גדעון ואבימלך (שהיה בנו של גדעון מאישה שכמית). מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם, ואולי ניתן לקשור זאת עם המסורת התנ"כית על מלחמת אבימלך בן גדעון בבעלי שכם. בתחילת המאה ה-10 לפנה"ס נבנתה שכם מחדש, ובימי שלמה המלך היא הייתה כנראה בירת נציבות הר אפרים (מלכים א', פרק ד'). שכם הייתה עיר חשובה מאוד בתקופה הזו, וניתן ללמוד זאת גם מבואו של רחבעם (בנו של שלמה) להתמנות למלך בשכם, לאחר מות אביו. לאחר פילוג הממלכה הייתה שכם לזמן קצר לעיר בירתו של ירבעם בן נבט. שכם כנראה חרבה במסעו של שישק לארץ ישראל (925 לפנה"ס), שכן מסלול מסעו עובר דרכה (ואולי גם ייתכן ששמה נמנה עם השמות המחוקים ברשימת שישק). למרות ששכם שוקמה לאחר זמן קצר, היא לא חזרה למעמדה הקודם. בירת ישראל כבר לא הייתה בשכם, ועברה ערים אחדות בארץ, עד שעומרי קבע את בירתו בעיר שומרון, ובכך, לראשונה, איבדה שכם גם את ההגמוניה בהר התיכון. גם הפלישות החוזרות ונשנות של מלכי ארם פגעו בשכם, וסופה שחרבה עם כל ממלכת ישראל בידי האשורים. מלך אשור הביא לשכם גולים, ביניהם שומרונים (שחלקם נשארו עד היום בשכם). בשנת 128 לפנה"ס כבש יוחנן הורקנוס את שכם, החריב אותה עד היסוד, והרס את העיר ואת המקדש השומרוניים בהר גריזים. נראה כי בעקבות זאת, שכם ננטשה לגמרי, למרות שהעיר השומרונית בהר גריזים הוסיפה להתקיים כמרכז דתי לשומרונים. בתקופה הרומאית, כחלק מניסיונם של מלכי רומא למחוק כל סממן יהודי מארץ ישראל, לאחר המרד הגדול בשנת 70 לספירה, שינו הרומאים את שמה של שכם ל"ניאפוליס". כמו כן היא קיבלה מעמד של עיר, ואת השם "פלאוויה" מידי אחד הקיסרים מבית פלאויוס. לכן עד היום העיר נקראת בפי הערבים "נאבּלוּס". הצפיפות בעיר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הביאה להתחלת הבנייה מחוץ לעיר העתיקה בשכם. הבנייה מחוץ לעיר העתיקה נעשתה בעיקר על ידי גורמי חוץ, בעיקר טורקים ואירופאים. הטורקים בנו במזרח ובצפון העיר (בעיקר) בנייני שירותים. בשנת 1918 הסתיימה תקופת השלטון העות'מאני בארץ והחלה תקופת המנדט הבריטי. העברת השלטון לבריטים הביאה להתפתחות יישובים רבים בארץ ישראל, ובהם שכם. מצב הביטחון השתפר במהירות, ואפשר את היציאה מחוץ לחומות העיר העתיקה. מלבד זאת, החלה גם תקופה של פעילות כלכלית מוגברת בשכם. בקיץ 1927 ארעה רעידת אדמה חזקה בארץ, ושכם נפגעה קשות ממנה. נגרמו נזקים ניכרים לבניינים, אך לא נגרם הרס כללי לעיר. בעקבות הרעש החלה התפתחות בנייה בעיר התוספת העיקרית של בניינים בעיר הייתה של בתי מגורים. קבוצה גדולה של בתי מגורים נבנו מצפון לבית החולים הטורקי ומעבר לבית הקברות הצפוני. סיומה של מלחמת העצמאות של ישראל מצא את שכם בשליטת ירדן, יחד עם יתר שטחי הגדה המערבית. בשכם וסביבותיה חסו עשרות אלפי פליטים שנמלטו מן הערים והכפרים שהפכו לחלק ממדינת ישראל. בשולי העיר קמו שלושה מחנות פליטים, שהמפורסם מביניהם, מחנה בלאטה, נמצא במקום שבו שכנה שכם המקראית. בשנות ה-60 זכתה שכם לפיתוח והתרחבות, הודות להזרמת כספים ממדינות הנפט הערביות. מגמה זו נעצרה במלחמת ששת הימים. החל משנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה שכם נתונה תחת ממשל צבאי ישראלי, ובסביבתה הוקמו מספר יישובים יהודים. בעיר שוכנת אוניברסיטת א-נג'אח, האוניברסיטה הפלסטינית הגדולה ביותר. בעקבות הסכמי אוסלו קיבלה הרשות הפלסטינית את האחריות על שכם, שהוגדרה כ"שטח A" - שליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, מלבד קבר יוסף שנמצא כמובלעת בשליטה ישראלית במרכז העיר. במהלך אינתיפאדת אל-אקצה נחשבה שכם כאחד ממרכזי הטרור הפלסטיני ובירת "הילדים המתאבדים". מירב הילדים שביצעו או ניסו לבצע פיגוע התאבדות יצאו משכם. בשכם התקיימה במשך דורות רבים‏ קהילה יהודית קטנה שהתקיימה בעיקר מהשיירה השנתית של עולי הרגל מירושלים לגליל שעברה דרך שכם וכן מהקרבה למקומות הקדושים הסמוכים לעיר: קברי אלעזר ואיתמר בעוורתא וקבר יהושע בן נון בכפל חרת'. בשנת 1170 ביקר בשכם רבי בנימין מטודלה ומצא בה רק קהילה גדולה של שומרונים. ב-1552 נמצאו בשכם, על פי משה בסולה, 12 משפחות יהודיות "מוריסקוס" (מוסתערבים) ובית כנסת קטן. על פי מפקדים רשמיים לצורכי גביית מיסים שנערכו באמצע המאה ה-16 נמנו בעיר בין 36 ל-71 משפחות. בתחילת המאה ה-17 ישב בעיר השבתאי נחמיה חייא חיון ומסתבר שהייתה קיימת גם קהילה יהודית קטנה בעיר, אך נראה שלא היה בה בית דין או רב, כיון שבבעיה מסוימת שהתעוררה אצלם הצטרכו לשאול את חכמי ירושלים ששלחו לברר פרטים "מאת בעלי שכם". רבי יוסף סופר מזכיר קהילה יהודית במקום בשנת 1760. בתקופה מאוחרת יותר נעשה כנראה ניסיון לחדש את היישוב בשכם. על פי תקנה של חכמי ירושלים נצטווה כל מי שעלה להשתטח על קברות הקדושים בשכם ליתן "ארבע אריות נדבה לאיש או לאישה ליישוב עה"ק הנזכרה". הנוסע רבי חיים יצחק קריגאל מנה בין שאר בתי הכנסת שהיו קיימים ב-1773 גם בית כנסת בשכם. בתחילת המאה ה-19 מנה רבי דוד דבית הלל 10 משפחות בעיר "ולהם בית כנסת קטן". שנה לאחר מכן כותב מנחם מנדל מקאמיניץ שבשכם יש "ב' מניינים ספרדים ומניין אחד המה אשכנזים". ברעידת האדמה של שנת 1837 שהחריבה את צפת נפגעה גם שכם. לפי תיאורו של ישראל משקלוב בשכם נפלו בתים וכל החנויות, ונהרגו כמו שישים נפשות". במפקד של יהודי ארץ ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839 נמנו בשכם 25 משפחות יהודיות. במפקד של שנת 1866 נותרו בעיר רק 12 משפחות שהתפרנסו בדוחק. בסוף המאה ה-19 עם היווסד היישוב החדש בארץ ישראל נדלדלה הקהילה היהודית בשכם. לדברי יצחק בן צבי "רוע מזלה של שכם גרם לה, ששום מושבה יהודית חדשה לא הוקמה בקרבתה, וצאצאיהם של יהודי שכם לא ראו לעצמם עתיד בעיר". ב-1895 היו בעיר כ-120 נפשות, ב-1896 כ-50 נפשות וב-1908 בעת ביקורו של בן צבי במקום כבר לא גר בה אפילו יהודי אחד, ונותרו בה רק מעט מהמצבות בבית הקברות, אלו שלא נהרסו ונשדדו. על-פי המקרא, מקור השם התנ"כי של העיר הוא שמו של בונה העיר - שכם בן חמור. שכם היא העיר הראשונה בארץ ישראל אליה הגיע אברהם: " ויעבר אברהם בארץ עד מקום שכם עד לאון מורה" (בראשית י"ב). בעיר שכם קרתה "פרשת דינה" - שכם בן חמור (שעל פי המקרא, על שמו נקראת העיר, כי הוא בנה אותה), בנו של חמור החיווי, רצה לקחת את דינה, בתו של יעקב לאישה. הוא אנס אותה, דבר שגרם לנקמת שמעון ולוי, שטבחו והרסו את העיר. יעקב ציווה את יוסף ללכת לשכם לראות את שלום אחיו שרעו שם, ומשם הלך אחריהם עד שפגש אותם בעמק דותן (ושם התבצע סיפור "מכירת יוסף"). העיר ניתנה ליוסף על ידי יעקב ("ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך") ובפאתיה גם נקבר יוסף אחרי שבני ישראל העלו את עצמותיו ממצרים. לאחר כיבוש הארץ, נפלה שכם בנחלת שבט אפרים, והללו נתנו אותה ללווים מבני קהת. שכם היא גם אחת מערי המקלט, אליהם בורח אדם שרצח בשגגה ומפחד מקרובי משפחתו של הנרצח. בכניסת בני ישראל לארץ ישראל נכרתה בין הר גריזים להר עיבל, הסמוכים לעיר שכם, ברית שנייה בים עם ישראל לתורה ואלוהים: "וכל ישראל וזקניו ושטרים ושפטיו עמדים מזה ומזה משני צידי הארון נגד אשר פניהם מול הכהנים הלווים נשאי ארון הברית יהוה, כגר כאזרח, חציו אל מול הר גריזים וחציו מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד יהוה לברך את העם ישראל בראשנה" (יהושע ח' ל"ג). בסוף ימיו אסף יהושע בן נון את כל שבטי ישראל, "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה" (יהושע, כ"ד, א'), ובה נכרתה ברית השבטים, הוצבה "אבן גדולה תחת האלה אשר במקדש ה'", ונקברו עצמות יוסף, שהועלו ממצרים, בחלקה שקנה לעצמו יעקב. שכם שוכנת בנחלת שבט אפרים. על שכם מלך אבימלך, בן פילגשו של גדעון השופט, לאחר שרצח את כל אחיו מלבד יותם האח הקטן, שנשא את משלו המפורסם מהר עיבל מעל לשכם. לאחר מכן הסתכסך אבימלך עם תושבי שכם והחריב את עירם. לאחר פילוגה של ממלכת ישראל המאוחדת, שכם נקבעה לעיר הבירה של הממלכה הצפונית, אך איבדה תואר זה לאחר זמן קצר לטובת תרצה. לאחר חורבן ממלכת ישראל, הביא מלך אשור לשכם גולים, ביניהם כותים. לאחר בואם של הכותים לשכם, היא נעשתה למעוז הדת שלהם.

חוות סקלי - חוות חקלאית שהוקמה בשנת 1988 על ידי יצחק סקלי על רכס הר כביר. החווה למעשה נחשבת לשכונה של אלון מורה ובמקום קרות מספר משפחות בבתי עץ. התושבים הקימו במקום בית כנסת קטן ומקווה נייד. התושבים עוסקים בגידול זיתים וכבשים לבשר. בחווה קיים מפעל לייצור מוצרים לבנייה. בשנת 2003 הותקף המקום על ידי שני מחבלים חמושים. המחבלים התקרבו לאחד הבתים וירו לתוכו. אנשי האבטחה של המקום הרגו את המחבלים ועל כך קיבלו תעודות הוקרה מצה"ל.

תמונות ותיאור נהדרים. ולנו אתה משאיר את הבקעה!