נקודות לציון
יער ביריה - הוא יער בגליל העליון, המשתרע על פני 20,000 דונם. היער, השני בגודלו במדינת ישראל מצוי במדרונות הרי הגליל שמצפון לצפת. היער אינו טבעי, והוא ניטע ברובו בשנות ה-50 בעבודות ייעור של הקרן הקיימת לישראל. היער מורכב ברובו מעצי אורן שונים, ובמיוחד אורן ירושלים, אך נטועים בו גם עצי ארז, ברוש ובוטנה. במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו ביער מאות קטיושות שהביאו לשריפות שכילו כ-5% מעצי היער. במקום נערכות עבודות שיקום, אשר תתבצענה במשך שנים רבות. בניגוד למנהג בשנות ה-50 לנטיעת יערות המורכבים ברובם מעצי אורן, מתכוונת הקרן הקיימת לישראל להשתמש בסוגים שונים ומגוונים של עצים במהלך שיקום היער. בלב היער נחבאים שרידים ישובים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד, שבהם פעלו חכמים מפורסמים. ביריה היתה בעבר מרכז גדול של תורה ושישה מחכמיה ידועים לנו מן המשנה. מאוחר יותר, בימי הביניים, פעל כאן רבי יוסף קארו, שהשלים בביריה בשנת 1555, את הראשון שבארבעת חלקי "שולחן ערוך".
קבר יונתן בן עוזיאל - אתר חשוב ביער ביריה. רבי יונתן מזכיר באחד מפירושיו שאסור לעכב את הקשר בין חתנים וחתנות..רווקים ורווקות נוהגים, על כן, לעלות לרגל לקברו, סגולה למציאת בן זוג. הקבר נמצא בסמוך לשרידי היישוב הקדום עמוקה, כקילומטר אחד מצפון למצפה עמוקה. כביש סלול מוליך למקום. ליד הקבר חניון ובו מים זורמים ושירותים
בית הכנסת בנבוריה - הוא אתר עתיק ביער ביריה המתוארך לסוף המאה ה-1. בית הכנסת שכן בתוך יישוב יהודי קטן אשר התקיים בימי בית ראשון, תקופת בית שני, ועד לתקופה הביזנטית. במקום מעיין ובו ניתן למצוא סלמנדרות. הקק"ל שיפצה את האתר לביקורים. באתר נמצאו שרידים ליישוב מתקופת הברזל ומימי הבית הראשון. הכפר, אשר התגלה כבעל אוכלוסייה יהודית שיגשג בתקופת בית שני, בעת שהתחברו ספרי המשנה והתלמוד. הוא מזוהה עם כפר נבוריא, מולדתם של אמוראים מדור רביעי, בהם רבי יעקב איש כפר נבוריא. מכאן יצא גם "רבי יעקב איש כפר נבוריא", שלימד בצור וקיסריה בניגוד להלכות, ועל כך הלקו אותו ונזפו בו הרבנים.היישוב ניטש מיושביו בתקופה הערבית הקדומה. שמו הערבי של המקום, ח'ירבת נברתין, שימר את צליל שמו של היישוב הקדום.
הערה: אני זכיתי לפגוש במקום את האחראי על המקום מטעם קק"ל ששיפץ והפך את המקום לפנינה. בשיחה עימו היה עצב ואמר: נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד....המון הרוס בחלקו בליעיל פשוט עם אבנים ניפצו חלק מהכתובים המיוחדים – כואב הלב לראות את המקום כה מושחת.
עין נבוריה - באתר מעיין הנושא את השם עין נבוריה. זה היה המעיין של היישוב הקדום נבוריה. המעיין נובע מתוך מערה קטנה, הנמצאת בלב משטח גדול ומבהיק של סלע קירטון לבן, בו נחצבו שקתות ששימשו להשקיית צאן ולכביסה. קק"ל בנתה כאן טרסות, נטעה עצי בוסתן והפכה את המקום לאתר טיולים
מצודת ביריה - את ביריה יישב ב-8 בינואר 1945 גרעין של המחלקה הדתית של הפלמ"ח. לא היה מדובר בגרעין הכשרה שראה את ייעודו בהתיישבות, כי אם במחלקת פלמ"ח שראתה ביישוב המקום מטרה צבאית. במקום הוקמה מצודה, במתכונת הדומה למצודות שהוקמו ברמות נפתלי וחוקוק. את זמנם בילו תושבי היישוב באימונים, סיורים, ועבודות ייעור מטעם הקרן הקיימת לישראל. אנשי ביריה ראו את ייעודם בהגנה על יהודי צפת שהיוו מיעוט בעיר שרובה הייתה אז ערבית. כן היוותה ביריה נקודה בדרכם של המעפילים הבלתי חוקיים שהגיעו דרך סוריה, בשיירות שלוו על ידי אנשי הפלמ"ח. ב-28 בפברואר 1946 נעצרו כל התושבים ביישוב ביריה, שכן לאחר שנחקר אירוע ירי על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען הובילו העקבות אל היישוב, ובמקום נמצאו שני סליקים שכללו כמות רבה של נשק ותחמושת וכן מסמכים שקשרו את היישוב אל ההגנה והפלמ"ח. על היישוב הופקדו מספר נוטרים שהחזיקו את הנקודה בעוד התושבים במעצר, אך ב-5 במרץ 1946 הודיע הצבא הבריטי כי הוא כובש את ביריה, גירש את הנוטרים, ואסר על המגורים במקום. ביום י"א באדר ב' ה'תש"ו, הוא 14 במרץ 1946, עלו אלפי בני נוער אל אזור ביריה והקימו נקודת יישוב חדשה בסמוך לביריה א'. אחרי כמה שעות חזרו רובם לבתיהם ולמחרת נשארו במקום כ-150 איש, רובם גדנ"עים, אותם פינו הבריטים בכוח. גויסו כמה מאות בני נוער שטרם הספיקו לחזור לבתיהם, הם טיפסו למקום בדרכים עוקפות בהרים ונשארו במקום עד פורים שחל ב-17 במרץ. אחרי משא ומתן הסכימו הבריטים לאפשר מגורי 20 אנשים במקום. האירוע נתפס כניצחון גדול של היישוב בארץ, וההר שעליו הוקמה המצודה כונה מאז "הר הנועזים". הם נשארו במקום עד שעברו לעין צורים בפברואר 1947. החליפה אותם קבוצה מגרעין ו' שהיו בשדה אליה המצודה הוחזקה בידי גרעין ו' עד למלחמת העצמאות. הגרעין החזיק את המשק והמשיך בהכשרת הקרקע, 22 חברי הגרעין, 6 בחורות ו-16 בחורים עסקו בביצור ביריה ובהגנה עליה, בשמירה ובסיורים בדרכים המקשרות בין יישובי האזור, בליווי שיירות והעברת אספקה. כיתת הפלמ"ח של גרעין ו', שהייתה מסופחת לפלוגת הפלמ"ח בהר כנען, השתתפה בכיבוש המשלט החולש על הדרך בין ביריה לבין עין זיתים. לפי הידוע ביריה הייתה המקום היחידי בארץ שהיו בו יותר כלי נשק מאשר לוחמים. בסליקים היו 50 ו, קבוצה זו נשארה בביריה עד שלהי שנת 1950. המצודה לא הותקפה ישירות, כנראה בגלל שמועות שביריה מוגנת היטב, משום שמצויים בה בית חרושת ומחסני נשק תת-קרקעיים. מסופר כי קאוקאג'י השקיף מג'יש (גוש חלב) ואמר לקציניו, לא נסתכן בכיבוש ביריה, לאחר שנכבוש את צפת, עין זיתים והר כנען, נצור על ביריה עד שתפול לידינו כפרי בשל. ב-1 במאי 1948 במסגרת מבצע יפתח שוחרר המקום. בשל עמידתה במלחמה העניק משרד הביטחון את נס הקוממיות לנציגי היישוב. לאחר שחרור הגליל העליון קיוו אנשי ביריה לקבל שטחים חקלאיים שהיו בסביבה. אולם המוסדות המיישבים – המחלקה להתיישבות של הסוכנות, המרכז החקלאי ומזכירות הקיבוץ הדתי – הצהירו שביריה אינה מתאימה להתיישבות חקלאית, כמו כן לא הייתה לה עוד משמעות מדינית-ביטחונית. כפיצוי אפשרו לחברי ביריה לבחור כל מקום בגליל שיחפצו בו. הצעת החברים להרחבת ביריה, ולא העברתם למקום אחר בגליל לא התקבלה, למרות שהיו קשורים מאד למקום. אז הועלתה הצעה לאיחוד עם עין צורים, החברים העדיפו את הצעת האיחוד על יתר ההצעות וכך, בשלהי שנת 1950 בוצע האיחוד עם קבוצת עין צורים. לאחר עזיבת אנשי בני עקיבא פעל במקום לתקופת מה מחנה עולים ואחר כך היישוב ניטש. מושב ביריה שהוקם המצודה נחרבה. סייעו לזה הגשמים והרוחות, עקירת הדלתות והחלונות על ידי אנשי הסביבה ואחר כך אימוני צה"ל שהגיעו לשיאם באימוני חבלה. המגדל הופל, החומות נפרצו, גגות נפלו, בחדרים צמחה עשבייה וחיות בר שוטטו שם. לחברים היה קשה לראות את ביריה בעיזבונה. יוסף פרדס שביקר בביריה לעתים מזומנות קיים שיחות עם חברים מביריה, כדי לעצור את תהליך החרבתו של המבצר ולטפל בשיקומו. לבסוף הגיעו למסקנה שרק גורם ממלכתי יוכל לבצע תוכנית זו. יוסף פרדס פנה אל שר הסעד מיכאל חזני (שבזמנו היה יושב ראש המרכז החקלאי של הפועל המזרחי). בסיועו, בשנת 1971 שוחזר המקום, והפך למוזיאון בו מוצגת ההיסטוריה של המקום. בחצר המוזיאון מוצגת מרגמת הדוידקה ששימשה בעת שחרור צפת. כן מוצגים אירועים הקשורים בעלייה לביריה ובהיסטוריה של ביריה, שהינה יישוב יהודי עתיק המוזכר במשנה ובתלמודבשנת 1971 הוקם במרחק של מספר קילומטרים מהמצודה