מה הכל היה מושלם??? לא!!!
התקלה הכי גדולה היתה הרגשת הפחד.
אחרי כל פריסה באה רכיבה, עדיין לועסים ולוגמים ואז באה ההכרזה, משהו כמו סירנה עולה ויורדת ,5 דקות לתזוזה!!! וואוי וואי וואי כאילו זרקו רימון הלם לתוך המחנה ואז מרגישים לחץ באויר וכל מיני תזוזות מהירות מלוות בפחד! ומי שמכיר את הרס"פ מבין שהוא מתכוון לזה...
פחד בצמתים...
כמובן שאין לך זמן לחמם רגליים אחרי הפריסה ואז מגיעים להתפצלות מימין ירידה משמאל עליית קיר... לאן הוא יפנה? הוא רע וקשוח , הוא תמיד לוקח את הפניה שלא רצית... בכל צומת יש תפילה חרישית שלא עוזרת, הכיוון הוא למעלה, אבל המוביל ניחן ברוח מעודדת עם משפט חוזר ונשנה "מה חשבתם באתם לעשות קייטנה?" .
פחד המזרח...
כמה שעות אפשר לדווש מזרחה?? היה איזה קטע שבאתי לרס"פ הי"ד והתחלתי להסביר לו שאנחנו מתרחקים באופן רציני מהאוטו... כמובן שזה רק גרם לו הנאה, הרי כל העניין נוצר מסאדיזים ומזוכיסטיות ... יש עוד כברת דרך מזרחה הוא עונה... ואז יש את הירהורי ההברזה והחיתוך... מתחילים לעבוד על תירוץ טוב כדי לפנות מערבה ... ואופססס... זה קורה פנינו מערבה ועוד בירידה.... יש!!!! ואיכשהו אחרי עין יואל שוב פעם מזרחה.... איבדתי תקווה.
מה אני אגיד לכם זה היה טיול אינטרוולים שנע בין עליה לירידה , מתקווה ליאוש, מפחד לאושר....
והכל בגלל העוגיות של ציקלון....
אחד הטיולים הטובים שהיו לי . מוביל מטורף רוכבים מעולים ותמימים.