נקודות לציון
עלי - הישוב עלי הוקם בשנת תשמ"ד, 1984. הישוב נקרא על שמו של עלי הכהן - אחרון הכהנים במשכן שילה, המקום בו שכן המשכן בימות השופטים במשך 367 שנה. הישוב עלי הוקם כישוב עירוני, מרכז ליישובי הסביבה. עלי הינו ישוב עירוני עם מגוון אוכלוסיה, עולים חדשים וישראלים ותיקים, זוגות צעירים, משפחות וקשישים.
שבות רחל - בחודש מרחשון תשנ"ב (1991) נרצחו רחלה דרוק - תושבת שילה ואם לשבעה, ויצחק רופא - נהג של החברה לפיתוח, ע"י יריות שנורו בידי בני עוולה לעבר האוטובוס בו נסעו, בדרכם להפגנת הענק של הימין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. עוד באותו הלילה עלתה קבוצת אנשים למקום הרצח - לרחלים, ובליל הלוויה הקימה קבוצת בחורים מישיבת שילה את הישוב שבות רחל על שמם של הנרצחים. מאז, שבות רחל עולה ופורחת ומוסיפה חיים.
שילה - יישוב קהילתי בדרום השומרון על הר אפרים. זהו הישוב הראשון בישובי גוש שילה. לישוב יש סמיכות לאתר המקראי של שילה הקדומה בה שכן משכן שילה במשך 369 שנים. הישוב נוסד על ידי שני גרעיני התיישבות של גוש אמונים. היו מספר ניסיונות התיישבות במקום אשר פונו על ידי צה"ל. רק בשנת 1979 לפי החלטתו של שר החקלאות דאז אריאל שרון ובאישורו של שר הביטחון דאז עזר ויצמן הכריזה הממשלה על המקום כישוב קבע. הישוב ממוקם על שני הרים וליד עמק שילה. בעמק זורם לו נחל שילה שהוא למעשה אחד מיובלי הירקון נמצא בקרבת הישוב.
שילה הקדמונית מוזכרת בתורה 31 פעמים. שילה הייתה הבירה הרוחנית והמדינית הראשונה של עם ישראל בתקופת ההתנחלות. יהושע בן נון קבע בה את המשכן ככתוב: "ויקהלו כל עדת בני ישראל, שלה, וישכינו שם, את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם", שם חילק את הנחלות לשבטים ככתוב: "וישלך להם יהושע גורל בשלה, לפני יהוה, ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל, כמחלקתם". השילה הקדמונות נקבעו ערי הלווים (יהושע כ"א), בה העם התכנס בשעות גיוס כללי (יהושע כ"C), וגם נחוג בה מידי שנה חג מיוחד במינו שבו בנות שילה היו יוצאות לחולל בכרמים (שופטים כ"א). חשיבותה של שילה כמרכז דתי וכמקום מושבם של מנהיגי ישראל הגיע לשיאה במחצית הראשונה של המאה ה-11 לפני הספירה, בסוף תקופת השופטים. באותו זמן פעלו בשילה עלי הכהן ושמואל הנביא. לשילה באו עולי רגל שהביעו עמם מנחות ( שמואל א' א ' ג כד) וחשיבותה הדתית והמדינית משכה אליה גם את אויבי ישראל. בפרשת מלחמת אבן העזר מתואר מיקומה של שליה בפירוט רב תוך כדי תיאור המאורעות הדרמטיים שהביאו לחורבנה בידי הפלשתים. לאחר תבוסת ישראל ניצלו הפלשתים את ניצחונם עלו על שילה ושרפו את העיר. לאחר החורבן עברה ההנהגה להר בנימין ולאחר מכן לירושלים. שילה עמדה זמן רב בשיממונה, אך בימי ירבעם המלך העיר כבר הייתה מיושבת מחדש. בה ישב הנביא אחיה השילוני שהתנגד לרפורמות האליליות של ירבעם. הישוב היהודי בילה המשיך להתקיים גם לאחר חורבן בית המקדש הראשון. יהודים התגוררו בשילה ברצף גם לאחר חורבן בית המקדש השני, והיא נחרבה סופית כנראה בזמן מרד בר כוכבא (136-132 לספירה). אחרי שהיה בה יישוב יהודי ברצף כ-1100 שנים, היהודים נאלצו לעזוב את העיר למשך 1835 שנים. רק במלחמת ששת הימים חזרו חיילים יהודים לאזור שילה ובשנת 1978 היישוב שילה הוקם מחדש. שילה הקדמונית לא מופיעה במקורות מצריים, אשוריים או בבליים, אך מוזכרת בכתבים ביזנטיים, במקורות רבניים ואצל עולי רגל יהודים ונוצרים. בשנת 1838 הציע הכומר והחוקר האמריקאי אדוארד רובינסון לזהות את שרידי הכפר הערבי סיילון עם שילה המקראית. מלאכת הזיהוי הייתה פשוטה יחסית היה צורך לעשות השוואה עם שם הכפר הערבי לשם העברי ולפתוח את התנ"ך בשופטים: "ויאמרו הנה חג יהוה בשלו ימים ימימה, אשר מצפונה לבית-אל מזרחה השמש, למסילה, העלה מבית-אל שכמה ומנגב ללבונה. ויצוו את בני בנימין לאמר: לכו וארבתם בכרמים וראיתם עם יצאו בנות שילו לחול במחולות...". בית אל מזוהה עם ביתין, לבונה ניתן לאתר בכפר לובן הסמוך לשילה. המסילה, כלומר הדרך הקדומה, עברה בתוואי המודרני של כביש ירושלים-שכם (כביש 60). שילה נמצאת ממזרח ולכן על כן חורבת סיילון התאימה למקום. חוקרים אחרים שבאו אחריו הוכיחו שהוא צדק. 1922 ערך החוקר הדני אגה חפירה גדולה מאוד בשילה, נמצאו קטעי חומה כנענית עם חדרים שהיו מחסנים. נמצאו קנקנים מתקופת הברונזה התיכונה. הממצא החשוב ביותר היה מציאת מחסנים מתקופת עלי הכהן ושמואל הנביא ששימשו את המשכן (המאה ה-11 לפני הספירה). הקנקנים נמצאו בתוך אפר עמוק שנשתמרו בשריפה העזה שפרצה עקב בכיבוש הפלשתי. חברי המשלחת הדנית לא הבינו את הרבדים השונים של המחסנים ולןמרבה המזל הפסיקו את החפירות. נמצאו קנקנים בעלי שפת הצווארון (אופייניים לתקופת ההתנחלות) ששמשו לאגירת מזון. בשנים 1981-1984 חפרה משלחת ישראלית בשילה. מהממצאים עולה ששילה יושבה לראשונה בתקופת הברונזה התיכונה (אמצע המאה ה-18 לפני הספירה). והיישוב היה מפורז, האתר הוקף בביצורים אדירים.נוסף על החומות והמבנים שנתגלו מתקופת שיא פריחתה של העיר הכנענית (1650-1550 לפני הספירה) נמצאו עשרות קנקנים, שברים של כלים פולחניים, כלי נשק ועבודה, כלי חרס רבים. העיר הכנענית נשרפה בסוף התקופה הכנענית התיכונה. במהלך החפירות נמצאה שכבה מתקופה הכנענית המאוחרת (1200-1550 לפני הספירה), נמצאו עצמות כלי חרס, אבנים, שברי כלים רבים, קערות, נרות, סירי בישול. מתחילת תקופת הברזל הראשונה יש סימנים להתיישבות קבע ישראלית בשילה. נמצאו ממצאים שהגיעו מסוריה הרחוקה, מתורכיה וכן ממצא יוצא דופן שבר כלי חרס ישראלי מעוטר בטביעות רוזטה שהיה אופייני בעבר הירדן, מה שיכול להצביע על עולי רגל מעבר הירדן שלבאו למשכן בשילה. נמצאו במחסנים כלים מעוטרים ב-14 ידיות, אבני שחיקה לטחינת קמח, ולבנים צרופות שנשרפו תוך כדי חורבן העיר בידי הפלשתים. עדות דרמטית לחורבן היו ממצאים של ערמות חיטה מפויחות שמגני העיר לא הספיקו להוציא מן הממגורות. אין תיאור מקראי או עדות ארכיאולוגית אם הוא נשרף או שהספיקו לפנותו לקראת ההתקפה הפלשתית. בשלוחה הצפונית של תל שילה, שהייתה מחוץ לחומה הכנענית, משתרע שטח מלאכותי חצוב. עוד בשנת 1873 הציע ווילסון לזהות את המקום כמתחם חצר המשכן. מתידו החצר מפורטות בהנחיות בניית המשכן שניתנו למשה רבנו בספר שמות ככתוב:" ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה קלעים לחצר שש משזר מאה באמה ארך לפאה באחת...ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמישים אמה". אורך החצר 50 מטר ורוחבה 25 מטר. הארכיאולוג ייבין החל לחפור אך עבודתו הופסקה – כיום זיהוי המשכן מבוסס רק על התיאור המקראי ושיקולים נסיבתיים, ככתוב בספר שמואל א': "וילחמו פלשתים, וינגף ישראל וינסו איש לאהליו, ותהי המכה, גדולה מאוד. ויפל מישראל שלשים אלף רגלי. ואהרון אלהים, נלקח, ושני בני-עלי מתו, חפני ופינחס. וירץ איש בנימין מהמערכה, ויבוא שלה ביום ההוא, ומדיון קרועים, ואדמה על ראשו. ויבוא והנה עלי ישב על כסא יך דרך מצפה כי ליבו חרד, על ארון אלהים....ויאמר האיש אל עלי, אנכי בא מהמערכה, ואני, מן המערכה נסתי היום, ויאמר מה היה הדבר בני. ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו, חפני ופנחס, וארון אלהים נלקחה. על פי הפסוקים הייתה צעקה בעיר עוד לפני שהפליט הגיע לעלי. ומכך משתמע שכדי להגיע למשכן ולהביא את המשורה המרה, היה צריך הפליט לעבור את כל העיר. הטופוגרפיה של האתר מאפשרת כניסה לעיר רק מצד דרום, ואילו המקום המוגן ביותר נמצאה בשלוחה הצפונית. התמונה העולה שעלי הכהן יושב חרד ודואג, בפינה הצפונית-מערבית של התל ושל המשכן, וצופה על הדרך הראשית. הפליט בא, רואה את עלי הכהן מספר את מה שקרה וגורם למהומות בעיר. עלי שומע את קול המהומה ורק אחר כך הפליט מגיע אליו ומבשר לו את הבשורה. סביר להניח שהפליט לא היה מאריך את הדרך אם לא היה צורך בכך.
בית הכנסת "זיכרון משכן שליה" - בית הכנסת "זיכרון משכן שילה" הוא מבנה המונומנטאלי, הסימבולי והבולט ביותר בהתיישבות הישראלית ביהודה שומרון. הוא משקף את תפיסת תושבי שילה שהם ממשיכים את היישוב בקדום וחוזרים אל מקום המשכן ובירת ישראל הראשונה. בית הכנסת "זיכרון שילה" כשמו כן הוא, בנוי בתנית המשכן ויש בו מרכיבים המזכירים את כלי המשכן. בחזית בית הכנסת חמישה עמודים גדולים המקבילים לחמשת העמודים שהיו בחזית המשכן. במדרגות לעזרת הנשים, מוצבות בצר בית הכנסת, משולב מבנה המסמל את המזבח העולה. בפינותיו שוחזרו ארבע קרנות המזבח. המדרגות עצמן מתונות ורחבות ונראות למתבונן מרחוק כמו כבש שהוביל למזבח העולה. בית הכנסת עשוי בטון ואבן גיר, ולא מעץ כמו שמתואר בתורה, בכף הוא משקף את מסורת חז"ל שלפיה משכן שילה היה בנוי מאבנים: "לא הייתה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה" (זבחים פרק י"ד משנה ו'). עם זאת בבית הכנסת העמודים מצופים עץ ומשקפים את חומרי המשכן שהיה במדבר סיני, ואת המסורת המופיעה בירושלמי ביחס למשכן שילה (לפי מסורת זו יסודות המשכן היו מאבן, והעמודים מעץ). מספר העמודים בבית הכנסת זהה למספר העמודים במשכן: 20 עמודים לאורך, 5 עמודים לרוחב החזית ו-6 עמודים לרוחב הירכתיים. גובה העמודים כעשר אמות מקראיות (5 מטרים), והם זהים בגובהם לעמודי המשכן. בין החלק המיועד למתפללים לבין החלק המוגבה שבו עומד ארון הקודש נבנו ארבעה עמודים המסמלים את העמודים שנשאו את הפרוכת בין ההיכל לבין קודש הקודשים. ככתוב: "ועשית את הקרשים למשכן, עשרים קרש, לפאת נגבה תימנה, וארבעים אדני-כסף תעשה, תחת עשרים הקרש, שני אדנים תחת הקרש האחד...ולצלע המשכן השנית, לפאת צפון, עשרים קרש...ולירכתי המשכן, ימה, תעשה ששה קרשים. ושני קרשים תעשה, למקצעת המשכן בירכתים".
בבסיס של כל עמוד בבית הכנסת נצבים שני אדנים, כשם שבמשכן היו שני אדנים לכל קרש. גג בית הכנסת נעשה מיציקת בטון בצורת יריעות, הנועד לדמות יריעות עור שכיסו את המשכן. ביציקת הבטון ניתן להבחין בעשרה חלקים, המקבילים לעשר היריעות שכיסו את המשכן. שנמצאים בתוך בית הכנסת אפשר לראות שתקרת בית הכנסת מכוסה בשטיחים מחוברים בלולאות ומסמלים את היריעות שכיסו את המשכן.
פנים בית הכנסת: ניתן לראות שחזורים של שולחן לחם הפנים, מזבח הזהב, ארון הברית והמנורה. ארון הברית בבית הכנסת מקביל לארון הברית שהיה במשכן. משני צדדיו הותקנו טבעות המיועדות לבדי הארון בהם נשאו בני ישראל את הארון כאשר נדדו עם המשכן במדבר סיני. ארון הקודש עומד על רגל אחת המחזיקה אותו מעל פני הקרקע, וזה רמז למדרש שארון הברית "נישא על נושאיו" בזמן שיהושע ובני ישראל עברו את הירדן בכניסתם לארץ. מסיבות הלכתיות נמנעו האדריכלים משחזור הכרובים שהיו מעל ארון הברית והסתפקו בסמל המייצג את כנפי הכרובים. מנורת המשכן מיוצגת רק על הפרוכת שעל הארון. במזבח הזהב צורת העמוד של שליח הציבור, דומה לצורת מזבח הזהב שעליו היו מקטירים במשכן את הקטורת. שולחן לחם הפנים הינו למעשה בימת בית הכנסת שעליה קוראים את התורה. ברגלי הבימה משולבות שתים עשרה מגירות הדומות למגירות שתים עשרה כיכרות לחם הקודש. הכיור משמש לטהרת הכוהנים. ליד דלת הכניסה לבית הכנסת מוצב כיור העשוי בתבנית כיור המשכן, וגם הוא משמש לטהרה – לפני ברכת הכוהנים ניגשים הלויים והכוהנים לכיור, והלויים שופכים מים על ידיהם של הכוהנים ומטהרים אותם.