נקודות לציון
יגור - קבוצת אחווה נוסדה בשנת 1913 בפתח-תקווה על ידי בני העלייה השניה. ימים קשים לחלוצים בארץ, מחסור בעבודה, קשיי הסתגלות למציאות בארץ ישראל, בדידות. עקרונות הקבוצה היו כיבוש העבודה הקבלנית על ידי עבודה של פועלים עבריים. חברי הקבוצה חיו בקומונה. במלחמת העולם הראשונה התגייסו כולם לגדוד העברי ולאחר שחרורם התארגנו בחודש מרץ 1922 להתיישבות בתל ערד, ניסיון שנכשל. בשלהי שנת 1922 בגשם שוטף עלו קבוצה של שמונה חברים וחברה אחת על אדמות "שומרייה" [על שם ואדי שומריה- ואדי יגור]. המשק תוכנן לעשרים וחמש משפחות, זו הייתה תחילת ההתיישבות בעמק זבולון. השם שנבחר למשק – יגור – על שם הכפר הערבי הסמוך יג'ור. התחילה המצב היה קשה מנשוא, הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים, חברים חלו בקדחת וחלקם אף נפטרו. המשק היה במצב נואש ופרץ ויכוח באם להצטרף ל"גדוד העבודה" או ל"קיבוץ עין חרוד". יואל ברמן מראשי המשק לאחר שנפגש עם יצחק טבנקין החליט להצטרף לתנועתו של טבנקין. החלטה נוספת שקבעה את עתידו של המשק שהחברים יעסקו בעבודה חקלאית ובעבודה בשכר בסביבה. החברים עסקו בייבוש ביצות, הסדרת ערוץ נחל הקישון, ובעבודות חוץ בנמל חיפה. החברים התמודדו בתחרות קשה עם הפועלים הערביים מהסביבה, זאת בנוסף שהיחסים עם השכנים הערבים היו רעועים אף הם. באפריל 1931 הוקפו חברים שחזרו מביקור ביישוב נשר הסמוך, על ידי חוליית מרצחים בראשות עז-א-דין אל קסאם ושלשה חברים נהרגו. גם מכוניות שעברו באזור תל חנן הותקפו מהמארב. זיקתם של המייסדים לבעיות הביטחון של ארץ ישראל, קירבת היישוב לחיפה וגודלו היחסי עשו את יגור מוקד לפעילות "ההגנה". הפעילות הייתה מצד אחד גלויה עם כוחות המנדט הבריטי ומצד שני מתחת לאפם הקימו מחתרת. ביגור הוקמה גם יחידת הנוטרים שפעלה בשיתוף עם הבריטים. הפלמ"ח העביר ביגור הכשרות במסווה של קבוצות נוער העוסקות בעבודות חקלאיות. מאוחר יותר הפכה יגור לבסיס ליציאה נגד כנופיות ערביות שפעלו באזור. מיגור יצאו כוחות הפלמ"ח לפוצץ את הראדאר בסטלה מריס. שבת 29 ביוני 1946 פושטית כוחות בריטים "הכלניות" על הקיבוץ. חברים ניסו להתנגד אך לא יכלו, חלקם נלקח למעצר בלטרון ורפיח, והכוחות הבריטיים "חרשו" את כל הקיבוץ. הם מצאו את הסליקים עם הנשקים המוסתרים – אותה שבת מכונה "השבת השחורה". לאחר קום המדינה המשיך הקיבוץ לגדול ולהתפתח, קיבוץ יגור היה לשם דבר בחג ובמועד בזכות פועלו של יהודה שרת [שרתוק] שהקדיש את מרצו ליצירת דפוסי חג ששלבו בתוכם עבר והווה ונתנו ביטוי לאדם העברי העוד את אדמתו. כך יצר את ט"ו בשבט, הבאת הביכורים, הבאת העומר, וחיבר את מסכת י"א באדר ותשעה באב, הידוע ביותר הוא- נוסח פסח יגור. יגור היה משך שנים רבות מוקד לפעילות ציבורית, היה משענתם של הימאים במהלך שביתתם הגדולה. בקיבוץ הגדול והיציב אף אימץ ותמך בקיבוצים אחרים יד-חנה, מלכיה, בית אורן ומעלה צביה. השינויים החריפים שעברו על החברה הישראלית לא פסחו גם על קיבוץ יגור. הקיבוץ עבר בהצלחה תהליך הפרטה.
כפר חסידים - הקמת כפר חסידים הייתה בתקופת העלייה הרביעית. העלייה הרביעית מאופיינת בכך שדחף פנימי לעלייה תוגבר ע"י לחצים חיצוניים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים.
העולים היו בני המעמד הבינוני אנשים אמידים בעלי מעמד שעסקו במדינות מוצאם במסחר ,במלאכה,ובתעשיה, הם גרו בערים או בעירות ולא היה להם קשר לעבודות אדמה. הם היו אנשים דתיים חלקם הגדול היו חסידים,עם עליתם לארץ הם שינו את אורח חייהם ועיסוקם, אך לא לא עזבו את הדת,בשונה מהעליות הקודמות , חברת "הכשרת היישוב" שיגרה לפולין את שליחה - הרב ישעיהו שפירא. המטרה היתה לשכנע יהודים דתיים לקנות קרקע להתיישבות בארץ ישראל. הרבי מיבלונה- ר' יחזקאל טאוב, והרבי מקוז'ניץ -רבי ישראל אליעזר הופשטיין היו מהבודדים שהעזו להענות לקריאה. האחרים ראו בציונות "דחיקת הקץ". הרבי מיבלונה יסד עבור חסידיו את חברת "נחלת יעקב", והרבי מקוז'ניץ ייסד את חברת "עבודת ישראל”. בדרכם ארצה, כל אחד בראש משלחת מצומצמת של חסידים, נפגשו השניים באונייה ויצאו לתור יחד את הארץ בלווית הרב ישעיהו שפירא. באותה שנה קנתה הכשרת היישוב בתווך יהושע חנקין הידוע את אדמות חרבג',חרתיה ושייך אבריק מסורסוק, ערבי נוצרי מלבנון ואדמה זו הוצעה למשלחות. באפריל 1925 התיישבו אנשי נחלת יעקב, בשלוש נקודות: שייך אבריק (כיום משק זייד), חרטיה (כיום שער העמקים) וחרבג’ (כיום כפר חסידים). החסידים התחילו לעבוד בהתלהבות רבה. חלק מהקרקעות היו במישור,היתה להם בעית ניקוז קשה, חלק אחר הררי שאינו מתאים לעיבוד חקלאי. עלייה זו הכתה הדים בעולם היהודי בארץ ובעולם. התיישבות החסידים עוררה גלי אהדה גדולים בישובים באותה תקופה. הם זכו לביקורים של אישים רמי מעלה כמו הרבנים הראשיים הרב קוק זצ"ל, והרב עוזיאל זצ"ל. בגלל חוסר הכשרה, משבר כלכלי בארץ ובפולין ותכנון כושל של המומחים להתיישבות, לא הצליחו החסידים לעמוד בהתחיבויותיהם עבור הקרקע וגם לא הצליחו לקיים את עצמם,.הם הגיעו לחרפת רעב ולכן פנו למחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ולקק"ל ובקשו למסור את אדמתם הפרטית לקק"ל, תמורת הסדר החובות ולהכנס תחת חסות המחלקה- להפוך למושב עובדים. לאחר סבל רב והתערבות של כמה ממנהיגי היישוב אושרו 60 משפחות חסידים, צורפו אליהם 25 משפחות מהפועל המזרחי- חלוצים שעברו הכשרה, שאר המשפחות נאלצו לעזוב. בשנת 1927 הוקם הישוב במקומו ובמתכונתו הנוכחית, ניתן שם חדש למקום כפר חסידים. בסוף שנות השלושים נוספו תושבים שאינם חקלאים, ונוצרו באופן טבעי ניגודי אינטרסים. בשנות ה-50 ניסה משרד הפנים לפתור את הבעיה ולכן חולק הכפר לשתי רשויות. כפר חסידים א'- החקלאים. כפר חסידים ב' - התושבים. היישובים נפרדים מוניציפאלית, אך מסונפים למועצה האזורית. השירותים הקהילתיים והשטחים מעורבים. כיום היישוב הוא יישוב מעורב, חילונים, מסורתיים ודתיים.
תחנות גבעת עליל - בשמן הערבי טחנות ראס עלי או טחנות מרפוקה, הן שתי טחנות קמח מהתקופה העותומאנית (1516-1917 לספירה), הבנויות האחת מעל השנייה. טחנות גבעת עליל ממוקמות באפיקו של נחל ציפורי כקילומטר מערבית לטחנת הנזירים. הטחנות הונעו בכוח המים הזורמים וניזונו ממימיו השופעים של מעיין עין יבקע (ראס על עין). גם כאן מי המעיין הגיעו אל הטחנה באמצעות אמת-מים בנויה שהוליכה את המים מבריכת אבן (שראשיתה עוד בתקופה הרומית) לתוך ארובה מיוחדת בגג הטחנה, וכך באמצעות זרימת המים הונעו אבני הרחיים הכבדות שטחנו את הקמח. טחנות גבעת עליל נקראות על שם האתר הסמוך תל עליל (ח'ירבת ראס עלי), אתר קדום שראשיתו בתקופה הכנענית ( 3300-1200 לספירה) והוא מזוהה עם העיר המקראית חלי בנחלת שבט אשר. כיום שוכן על גבי התל הקדום הישוב הבדואי ראס עלי. את טחנות גבעת עליל מאפיינת ארובה גבוהה שהיא הגבוהה בכל טחנות הקמח הידועות בארץ ישראל (גובהה כ-12 מטר) ועל כן הייתה בעלת הספק גבוה במיוחד. הטחנה העליונה פעלה במקום עד שנות ה-30 של המאה ה-20 והיא הפסיקה את פעילותה עקב כניסתן של טחנות קמח חדישות שפעלו בכוח מנועי דיזל. הטחנה התחתונה שתפוקתה לאחר שנסגרה התחנה העליונה הייתה גבוהה כמעט כמו הטחנות שפעלו בכוח מנוע, פעלה במקום עד שנת 1946.
אושא העתיקה - עיר חשובה בגליל בתקופת המשנה והתלמוד. האושא היה מושב הסנהדרין במשך כ-10 שנים, ככתוב: "גלתה סנהדרין....ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם". באושא היה גם מרכז תורה ומושב חכמים ומהם מפורסמים כר' יהודה הנשיא, רבן גמליאל, ר' שמעון בר יוחאי ובנו אלעזרו עוד. חכמי אושא התקינו תקנות שונות, בעיקר בענייני משפחה וחברהונקראו בשמה: "תקנות אושא". הרומאים שליטי הארץ התעניינו במעשי החכמים מאושא ושלחו אף קציני צבא לרגלם. חכמי אושא עסקו גם בחקלאות ובתעשיית מחצלות. על חורבות אושא היה קיים כפר מוסלמי שכונה בידי הערבים: הושא. במקום קבר קדוש לערבים המכונה:א-נבי הושאן, לא ידוע על מה ומדוע. בשנת 1742 סיירו רבי חיים בן עטר ותלמידו בגליל והוא מספר:"עלינו על אושא ומצאנו אותה חרבה, בעוונותינו הרבים....והראו אותנו מקום ישיבת סנהדרין גדולה שגלו שם...". בין אושא לשפרעם מצויה אבן ועליה כתובת יוונית החקוקה בסלע וסבורים שזו המילה "שבת" שכנראה ציינה את תחום השבת.
יענקל'ס שטעטל – מוזיאון קטן וכפרי ממוקם בכפר חסידים. מייסד המוזיאון גדי יעקב, עסק בעבר בחקלאות ובמשך שנים [עוד מגיל 13] נהג לאסוף פריטים רבים במזרח אירופה שהיו שייכים ליהודים והשטעטל ים ובהם: משחקים שונים, כלי עבודה, כלי מטבח, עגלות, באר מים ומשאבות עץ [והכל עובד], כרכרות, עגלות כיבוי עוד ועוד.