אלישע פורת קבל פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ,בקרנו בעץ השיזף המיוחד שגילו מוערך במאות שנים.
והמשכנו ברכיבה לכיוון דרום תוך חציית נחל אומץ לעבר נחל אלכסנדר שם עשינו הפסקה קלה בצל העצים והספסלים ,כאן תמי נתנה הסברים על חלקה בשיקום נחל אלכסנדר שזכה להכרה בין לאומית..
המשכנו מזרחה וצפונה וכבר רואים את מצודת קקון מתנוססת על הגבעה השולטת לפני הכניסה לגן הלאומי עצרנו לקפה על עגלת הקפה ליד המרכז הקהילתי יכין הפסקה מרעננת עם הפוך משובח באמצע השטח והתכבדנו בפירות היבשים הנהדרים של ג'וד.
לאחר ההפסקה המשכנו למבצר קקון טיפוס למעלה – זו העליה היחידה המשמעותית של הרכיבה.
גן לאומי מבצר קאקון נמצא בעמק חפר על כביש 5803 ליד מושב גן יאשיה. המבצר הממלוכי שיסודותיו מהתקופה הצלבנית, נמצא בראש תל קאקון המתנשא לגובה 52 מ'.
ההיסטוריה של קאקון כמקום יישוב מגיעה ככל הנראה עד לתקופת השלטון הרומי, אך במקום לא נותרו שרידים מתקופה זו. בתקופת שלטון הצלבנים בנה המסדר הטמפלרי מצודה בראש גבעה במקום, שכונתה קקו. הממלוכים, בראשות השולטן ביברס, כבשו את המצודה בשנת 1260, שיקמוה והפכו את הכנסייה שבה למסגד. השלטון הממלוכי עודד הגירה למקום ותרם להפיכתו למרכז מסחרי על הדרך הראשית שחיברה בין דמשק למצרים. בראשית המאה ה-14 נבנה בו חאן בפקודת מושל עזה. בתקופה הממלוכית בוצרה קאקון והייתה למרכז צבאי ומנהלי.
לאחר הכיבוש העות'מאני במאה ה-16 היה במקום יישוב ובו 127 תושבים. בשנות השלושים של המאה ה-19, בשנות השלטון המצרי בארץ, נהרס הכפר בידי צבאו של איברהים פאשה במסגרת דיכוי מרד הפלאחים. הכפר יושב מחדש שנים אחדות לאחר מכן בידי מהגרים ממצרים ותושבים מהכפרים הסמוכים שויכה ודיר אל-ע'צון.
בתקופה המנדטורית, היתה קאקון עיירה ממנה יצאו כנופיות שפעלו נגד יישובי עמק חפר היהודיים. עם פלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות, התמקם בקאקון הצבא העיראקי. המקום נכבש בליל 5-4 ביוני 1948, בידי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני. בקרב זה נהרגו 16 מלוחמי החטיבה.
ירדנו מהתל וביקרנו באנדרטה של חט' אלכסנדרוני .
רכבנו חזרה מערבה ועצרנו בגן הנצחה ליד קיבוץ מעברות לזכרו של רמי גבעוני במלחמת ששת הימים היה רמי בין הראשונים בחזית הדרום, שהגיעו אל התעלה (ששת הטנקים הנודעים). אחרי המלחמה הועלה לדרגת רס"ן. במלחמת יום-הכיפורים לחם בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. חבריו מספרים עליו שהיה שקט מאוד וקר-מזג; בקור-רוח ובביטחון פקד על אנשיו בקרבות. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפגע ונהרג בקרב הבלימה באזור תל-פארס. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ מעברות. השאיר אחריו אישה שתי בנות ובן, אב, אם, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "רם הוגדר כקצין טוב, יעיל, בעל ניסיון, שקול, יציב גם במצבים קשים, אהוב על הכל".
המשכנו לקיבוץ העוגן ליד המצבה החדשה לבני קיבוץ העוגן שנפלו במערכות ישראל.
נמשיך למצבת חללי המצור הבריטי על גבעת חיים מאוחד ושם מערך טקס יום הזיכרון ועמדנו בצפירה .
בסוף שנת 1945 גברה העלייה הבלתי־לגאלית לארץ ישראל. ממחנות העקורים בדרום אירופה החלו להגיע ספינות מעפילים בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל היה חצוי ביחסו אל תופעת העלייה הבלתי־לגאלית. משרד המושבות, אשר נחשב בעיני רבים למעוז האנטישמיות והאנטי ציונות באנגליה, עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הספינות הנוחתות בחוף הארצישראלי. במשרד החוץ הבריטי, לעומת זאת, נשמעו קולות שתמכו בהיתרים מוגבלים לעלייה זו.
מטה הפלמ"ח, באישור המוסדות העליונים של ארגון ההגנה, הכין תכנית לפיצוץ תחנות ה"ראדאר" (מכ"ם), שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את תנועת אניות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כמה תחנות משטרה ומכ"ם בריטיות. חלקן ניזוקו קשה, חלקן לא ניזוקו כלל וחלקן ספגו נזקים קטנים. משטרת החוף של גבעת אולגה חובלה גם היא, על ידי כוח הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת חיים, שבעמק חפר.
למחרת הטילו הבריטים מצור על קיבוץ גבעת חיים. כוחות גדולים של צבא ומשטרה, בפיקודו של ריימונד אוסוואלד קפראטה, התחפרו והתארגנו מסביב לגדר המשק. בלטו ביניהם כוחות מוצנחים בריטים, שהגיעו ארצה עם תום המלחמה באירופה. הם הודיעו לאנשי הקיבוץ על כוונתם לפרוץ פנימה ולערוך מסדרי זיהוי, כדי לאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. המשא ומתן נמשך, והפריצה אל המשק נדחתה למחרת, ל־25 בחודש. בינתיים ריכזה "ההגנה" אלפי מתנדבים בקיבוץ עין החורש הסמוך. התוכנית הייתה לנוע בצהרי 25 בחודש, במצעד של אי-אלימות, בכביש בין שני היישובים, כדי לפרוץ ולהצטרף אל הנצורים, ולמנוע בדרך זו את זיהוי מבצעי הפיצוץ ומעצרם.
האלפים שהתרכזו בעין החורש, לקראת הפריצה, באו מנתניה שבדרום ועד לזיכרון יעקב שבצפון. היו ביניהם בני נוער רבים, מהכשרות הקיבוצים שחנו במושבות הסמוכות, חדרה, פרדס חנה, כרכור ועוד. הם בילו את הלילה בקיבוץ עין החורש, והתארגנו לקראת המצעד. במהלך ליל השימורים הזה נמשכו המגעים עם הבריטים, ואפילו בבוקר עדיין הייתה תקווה לפתור את המשבר ללא אלימות.
בשל אי־הבנות חמורות בתקשורת, ובשל קריאה לא נכונה של הקרב הצפוי על ידי מפקדי "ההגנה" המקומיים – מחד; ובשל נוקשות חסרת פשרות מצד המפקדים הבריטים שפקדו על המבצע – מאידך, ברור היה לאנשי ההגנה שלא יהיה מנוס מניסיון פריצה אלים אל תוך גבעת חיים הנצורה. המסע הרגלי יצא, ערוך בשישיות, ללא נשק חם אלא רק עם מקלות וככרות לחם, מהשער המערבי של עין החורש. בשעת הצהריים עצר המפקד הבריטי את המצעד והזהיר את הצועדים שלא להמשיך. המצעד לא ציית, מפקדיו התלהמו ופרצה ריצה מטורפת לאורך כמה מאות המטרים שהפרידו בין היישובים. כוח בריטי קטן פתח באש אל הצועדים. התוצאה הייתה הרת אסון: שבעה נהרגו מיד ומספר הפצועים הגיע לעשרות.
עם האש והפגיעות בצועדים השתנו בבת אחת יחסי הכוחות בשדה, וכולם ביחד החלו בפינוי וטיפול בפצועים. האדמה הבוצית הקשתה מאוד על ההצלה. ימים ספורים לפני האירוע ירד גשם כבד בעמק חפר, ותעלות הניקוז שבין היישובים התמלאו במים ובבוץ. פעולות ההצלה השתבשו ואחדים מהפצועים מתו עוד בטרם פונו. כוח רפואי בריטי שחנה בשולי גבעת חיים הגיש אמנם עזרה רפואית ראשונית, אך התוצאות היו קשות מאוד.
אנדרטה הכוללת את שמות ההרוגים הוקמה במקום במלאת שנה לאירוע הטראגי ב-כ"א בכסלו תש"ו. האנדרטה שופצה לקראת מלאת שישים שנה למאורע, והמחלקה להנצחת החייל של צה"ל השקיעה וטיפלה בשיקומה. הגַּלְעֵד ניצב על הכביש הפנימי המחבר בין שני היישובים ומשמש אתר זיכרון לבית הספר התיכון הסמוך.
מכאן חזרנו לרכבים.
תודה לשמיל על הרכיבה המכובדת והמרתקת שהפכה כבר למסורת
תודה לג'וד שציידה אותנו בדגלים ולכל החבורה
נפגש בשנה הבאה או קודם כמובן.

עושה טוב שמצאנו דרך משלנו להתייחד עם הנופלים.
נמשיך כך.
תודה על ההשתתפות והגלריה היפה והמושקעת.