חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם המאוכלסות באופן כמעט רצוף מאז העת העתיקה. על סמך ממצאים ארכאולוגיים נמצא כי היא הוקמה עוד בתקופת הברונזה הקדומה (2200 לפנה"ס-3300 לפנה"ס), והייתה לעיר כנענית מרכזית, עד שחרבה במסע הכיבוש המצרי לארץ ישראל, בסביבות שנת 1550 לפנה"ס. העיר שכנה בתל חברון ("תל רומיידה"), ששטחו המרבי הוא כ-50 דונם. בתקופת הברונזה התיכונה, שכנה בתל עיר מבוצרת בחומה (בדומה לחומות התקופה משכם ושילה), המקיפה שטח של כ-20 עד 30 דונם. בחפירות ארכאולוגיות לא נמצאו בתל שרידי יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת (תקופה המקבילה לתקופת יציאת מצרים במקרא), אם כי נחשפו בו קברים עשירים מהתקופה. כן לא נמצאו שרידים מהתקופה הפרסית, ועקב כך סבורים חוקרים שבתקופה זו המקום לא היה מיושב. מתקופת הברזל (התקופה הישראלית) נמצאו בו ממצאים רבים‏. בתקופת בית שני התרחבה העיר לאזור שבו ממוקם מרכז העיר של היום. לאחר חורבן בית ראשון בשנת 587 לפנה"ס, הוגלו רוב יהודי חברון ואת מקומם תפסו האדומים. בשל כך נודע האזור בתקופה זו בשם "אדומאה". בשלהי ימי בית שני בנה הורדוס את המבנה המפואר שקיים עד היום על מערת המכפלה. במהלך המרד הגדול ברומאים נכבשה חברון בידי שמעון בר גיורא, מנהיג הסיקריקים. במאה הרביעית, בתקופת האימפריה הביזנטית, בנה קונסטנטין הראשון כנסייה על מערת המכפלה, הכנסייה נהרסה מאוחר יותר בידי הסאסאנים (פרסים זורואסטרים) שכבשו את ארץ ישראל ב-614 לספירה. הכנסייה שוקמה עם כיבושה של הארץ מחדש בידי הבזנטים ב-627 לספירה. קינה עתיקה מתקופת הבזאנטים, מזכירה את "כפר חברונה" שהיו בה "חכמים סופרים בתורה ובתורת כוהנים מהירים". בעיר נמצאו גם שרידי בית כנסת מתקופת האמוראים. משמע, שהיישוב היהודי בעיר עמד על תלו במאות השנים שלאחר החורבן. חכם נוצרי בן המאה החמישית ושמו סוזומינוס מספר שבחברון היו נערכות בימיו חגיגות עממיות בכל קיץ. "שם יחוגו עד היום ילידי המקום ואנשי ארץ ישראל הרחוקים יותר ואנשי צור וערביים חג נהדר בכל שנה בעונת הקיץ. רבים מאוד באים גם לשם מסחר, מקח וממכר כי החגיגה נוגעת מאוד לכולם. ליהודים — מפני שמתפארים באברהם אביהם, לעובדי האלילים — על שום הופעת המלאכים, ולנוצרים — מפני שכבר אז הופיע לצדיק מי שעתיד היה להתגלות". מדבריו אלה ניתן ללמוד שבדורות שקדמו לכיבוש הערבי, הייתה העיר קדושה לבני כל הדתות בארץ ישראל‏.סביב 638 תפסה הח'ליפות האסלאמית את חברון בלא כל התנגדות, והפכה את הכנסייה הביזנטית שעל מערת המכפלה למסגד. בתקופה זו הפכה העיר חברון למרכז מסחר חשוב, במיוחד בקרב הבדווים בנגב ואוכלוסיית ים המלח. מקורות מוסלמים ונוצרים מציגים את עמר בן אלחטאב כמי שהרשה ליהודים לבנות בתי כנסת ולערוך טקסי קבורה במקום. הקראים תארו שהייתה נוכחות קבועה של יהודי שהיה "שומר המערה". הגאוגרף המוסלמי אלמוקדסי תיאר "בית כנסת ומטבח מרכזי שיהודים הקימו למען כל עולי הרגל, עשירים ועניים" בסוף המאה. השלטון הערבי על החקלאים באזור היה חשוף למשכנעים נוצרים עד שנת 1099. כשגוטפריד מבויון תפס את חברון, שינה את שמה ל"קסטליון של הקדוש אברהם" והעניק אותה לאחד מאציליו : ז'ראר מאוון מרוזנות אינו, שהיה שבוי באפולוניה צפונית ליפו ונפצע בידי כוחותיו של גוטפריד במהלך המצור על הנמל, ומאוחר יותר הוחזר מהמוסלמים כמחווה של רצון טוב עד סוף התקופה של מסעות הצלב. בשנת 1166 ביקר הרמב"ם בחברון וכתב "ביום הראשון של השבוע, ביום התשיעי לחודש מרחשוון, עזבתי את ירושלים לחברון, כדי לנשק לקברי האבות במערת המכפלה. וביום זה ממש, עמדתי במערה והתפללתי ושיבחתי את ה' על הכל". הוא ייסד חג שנתי לעצמו ולבניו ב-ט' בחשוון כזיכרון ליום התפילה במערה. צלאח א-דין שכבש את הארץ כולה ב-1187 מידי הצלבנים, שינה את שמה בחזרה ל"חברון". ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה ("לב הארי"), כבש את העיר בשנית זמן לא רב לאחר מכן, שעה שהובא מאנגליה כדי לפשר בסכסוך בין הטמפלרים וההוספיטלרים שיריבותם איימה לפגוע ביציבות שהגיע אליה עם הסולטאן המֻוסלמי "אלצליח אלאיובי", אשר כפה שלום על האזור. מעט אחרי יציאתו, הסכסוך פרץ ובשנת 1241 הטמפלרים פשטו והרסו את חברון המוסלמית, תוך שהפרו את ההסכמים. בשנת 1260 אלמלכ אלזהיר רוח' אלדין ביברס אלבונדקדרי הקים את השלטון הממלוכי. מינרטים נבנו על המסגד האברהמי, הוא מערת המכפלה. בתקופה זו קהילה יהודית קטנה המשיכה לחיות בחברון, אך יחס השלטון המוסלמי היה פחות סובלני כלפי יהודים ונוצרים מאשר בתקופה המוסלמית המוקדמת. יהודים שרצו לבקר במבנה לרוב אולצו לשלם מס כניסה, ובשנת 1266 יצא צו האוסר על יהודים ונוצרים מלהיכנס למבנה שמעל המערה, אלא הותר להם רק לטפס כמה מדרגות בקיר המזרחי. סר "ג'ון מנדוויל" כתב שהיהודים והנוצרים נתפסו כ"כלבים". מבקרים יהודים ונוצרים רבים כתבו על הקהילה, בהם גם תלמידו של הרמב"ן (1270), הרב אשתורי הפרחי (1322), רבנו עובדיה מברטונרא (1489) ורבים אחרים. בדו"ח מ-1333 מספר חכם יצחק הילה מלריסה (יוון) שהגיע לחברון וצפה ביהודים עובדים בתעשיית כותנה ומסחר זכוכית. הוא ציין שהיה במקום "בית כנסת עתיק שהתפללו בו יום ולילה".

מערת המכפלה - על פי המסורת היהודית והכתובים, המערה הנה מקום קבורתם של אבות האומה אברהם, יצחק, יעקב ואמהות האומה שרה, רבקה ולאה (רחל נקברה בקבר רחל בבית לחם), ולכן היא מהמקומות המקודשים לכל שלושת הדתות.
בספר הזוהר כתוב כי האדם הראשון חצב את המערה וטמן בה את עצמו ואת אשתו. "מהיכן ידע האדם הראשון היכן המערה? אלא ראה אור אחד דקיק עולה באותו מקום, שיוצא מגן עדן, ורצה אותו לקברו. ושם הוא המקום, סמוך לשער גן עדן." (בראשית נ"ז).
כיצד אברהם אבינו גילה את המערה. כאשר עשה סעודה למלאכים ורצה לקח בן בקר, כפי שכתוב :"ואל הבקר רץ אברהם" (י"ח,ז") - ברח מלפניו (הבן בקר) ונכנס למערת המכפלה. רץ אברהם אחריו שם ומצא שם אדם וחווה שוכבים על המיטות וישנים, ונרות דולקים עליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד את המערה לאחוזת קבר". ישנה סיבה נוספת לבחירתו של אברהם במערה: מאברהם אבינו מתחיל הסיפור של העם היהודי. אברהם הוא מצאצאי אדם וחוה אמנו (בין אדם לנח יש 10 דורות ובין נוח לאברהם עוד 10). העגל הנחה את אברהם למערה כדי שיוכח במו עיניו כי לאדם הראשון אין טבור ועל כן נברא ע"י אלוהים עצמו וכך כולנו, בני אברהם גם בניו של אלוהים עצמו. מעל המערה נבנה בימי בית המקדש השני (כנראה ע"י המלך הורדוס) מבנה נאה שהשתמר עד היום ובו מספר אולמות תפילה מעוטרים, כל אולם על שמות אבותינו. לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים יכלו יהודים לשוב ולהתפלל במערת המכפלה לאחר יותר מ 700 שנה של שלטון מוסלמי אשר אסר עלינו להיכנס למקום. במשך כל אותן שנים, נתנו המוסלמים ליהודים להגיע רק עד המדרגה השביעית - ושוב, הסיבה לכך פשוטה מאוד: ישנו ויכוח בין האסלאם ליהדות על הבכורה (ישמעאל ויצחק). אילו היו מכירים בזכות היהודים להתפלל במערה, בעצם היו מכירים בזכות הירושה (ויש אומרים - הבכורה, כי הוא הבן המבוכר, אך לא הבכור) של יצחק ולכן היו נאלצים להכיר ביהדות. חשוב לציין, ששלושת המקומות עליהם יש ויכוח בינינו לבני הערבים עד היום, הם מקומות המוזכרים כי נקנו בכסף, ולא הושגו במתנה או כשלל מלחמה: 1- אברהם קנה את מערת המכפלה מעפרון החתי. 2 - יעקב קנה את חלקת הקבר ליוסף מבני חמור, אבי שכם. 3 - דוד המלך קנה את הר הבית מארונה היבוסי. המצבות המציינות את קברי אברהם, יצחק יעקב, שרה, רבקה ולאה, אינם קברי האבות, אלא מצבות שנוספו מאוחר יותר. מערת המכפלה עצמה נסתרת מתחת למבנה הענק. הכניסה למערות הוא "פתח הנרות" - חור עגול וצר מאוד ברצפת הקומה העליונה ב"אולם יצחק" הסגור במכסה נחושת. מדי בוקר פותחים השומרים את מכסה הבור ומורידים בחבל אל המערה נרות שמן. בימים אלו, החליטו באו"ם להוציא את מערת המכפלה מאתרי המורשת הלאומיים כצעד ראשון לפני הצהרה על בעלות ערבית במקום. ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, שלח מכתב תגובה חריף אשר שולל לחלוטין את החלטת האו"ם

תל רומיידה - חברון המקראית - המקום הכל התחיל - חברון המקראית היא לא רק משכן קברי אבות האומה, אלא גם עיר דוד המקורית, העיר בה משחו זקני השבטים את דוד למלך על כל ישראל ובה מלך שבע שנים עוד לפני שעלה לירושלים. פרופסור מזר, מחשובי הארכיאולוגים בארץ, הגדיר את תל רומיידה כאחד משלושת האתרים החשובים ביותר להוכחת הקשר בין עם ישראל לתנ"ך, אחרי ירושלים. המתיישבים חדורי אמונה ולהט לגור שוב בחברון המקראית בנו את בתיהם בצמידות יתרה לחפירות הארכיאולוגיות ולעיתים אף פגעו בתל. שיני הזמן ומגבלות התקציב של אגף הארכיאולוגי בשטחים אף הם לא הועילו והאתר די מוזנח לצערינו.

בית רומנו – מבנה גדול שעל פי החקוק על פתחו נבנה בשנים 1875-1876. את הבניין בנה חיים ישראל רומנו, סוחר תבואות עשיר מקושטא, במרכז שטח אדמה רחב ידיים רכש. הבניין המקורי כלל שלוש קומות רחבות ידיים, בורות מים ומתקני שירותים. בית רומנו מהווה ציון דרך בהתפתחות של חברון. בית רומנו היה היציאה הבנויה הראשונה מחוץ לתחומי העיר הישנה, ממנו התפתחה העיר החדשה. בית רומנו שימש כמרכז אירוח והיה בו גם בית כנסת מפואר אשר שימש קהילה קטנה של יוצאי תורכיה שכונה"בית הכנסת האיסטנבולי". לאחר מות רומנו בשנת 1912, ביקש הבן אברהם למכור את הבניין לערבים. ביוזמה של הרב שמעון הויזמן נקנה הבניין על ידי רבי שלום דובער שניאורסון והוקם בו ישיבה ראשונה וחשובה של חב"ד בארץ ישראל "תורת אמת". במהלך המלחמה בשנת 1941 הפקיעו התורכים את הבניין מידי חסידי חב"ד. לאחר מלחמת העולם השנייה הבריטים ש\השתמשו בבניין כבית משפט ותחנת משטרה. במהלך מאורעות תרפ"ט ברחו לתוך הבניין היהודים
שהם פצועים ואיתם גם ההרוגים. מבית רומנו יצאו היהודים לגלות מעירם. בשנת 1948 לאחר הכיבוש הירדני הקימו בו הפלשתינאים בית ספר שהמשיך לפעול גם לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 1982 לאחר רצח שישה יהודים ליד בית הדסה בידי מרצחים פלשתינאים תושבי העיר הוצא "צוו תפיסה לצרכים צבאיים" למבנה, ומאוחר יותר יושבו בו יהודים מחדש. אגודת חסידי חב"ד העניקו ייפוי כוח על הבניין ל"ישיבת שבי חברון" שהחלה את דרכה בבית הדסה. במהלך שיפוצים שנעשו בבניין נתגלתה קומה נוספת שהייתה קבורה מתחת לאדמה. במקום יש מרכז מבקרים המספר את סיפורה של חברון.

בית הדסה – הבניין הוקם בשנת 1893 על ידי רבי חיים רחמים יוסף פרנקו. המבנה שימש כבית חולים שנקרא "חסד לאברהם" ונתן משירותיו ליהודים ולערבים של חברון והסביבה ללא כל תשלום. בשנת 1912 נוספה קומה שנייה לבניין. במהלך מאורעות תרפ"ט [1929], התנפלו רבים מערביי חברון על הרובע היהודי בעיר. במהלך התנפלות זו נרצחו מנהל בית החולים בן ציון גרשון ומשפחתו יחד עם עוד יהודים רבים, הבניין נבזז ונפגע. לאחר גירוש היהודים מחברון הפך הבניין לבית ספר ערבי לבנות אשר פעל במקום עד למלחמת ששת הימים בשנת 1967. לאחר מלחמת ששת הימים נמסר הקושאן על בית הדסה על ידי נכדו של רבי חיים רחמים לרב משה לוינגר. בינואר 1978 ביקר בבית הדסה מאיר כהנא עם עשרות מתומכיו. בשנת 1979 חזרה למקום קבוצת נשים יהודיות עם ילדיהן. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין אמר:"גם חברון היא ישראל. לא אתן לאף מקום בישראל להיות "יודענריין". הוא הורה שלא לפנות את הנשים מהמקום, אך למנוע כניסת נשים נוספות. במאי 1980 נרצחו שישה יהודים שבאו לברך את הנשים על ידי מחבלים מחברון, בעקבות זאת החליטה הממשלה על חידוש היישוב בחברון, הותרה המגורים בבית הדסה באופן קבועה. האישור לכניסה חופשית למקום היווה את הבסיס לחידוש הקהילה היהודית בחברון. הבניין שוקם ותוכנן מחדש. במפלס הקרקע הוקם בית כנסת ובמפלס התת קרקעי הוקם מוזיאון המנציח את היישוב היהודי בחברון.