ערי מקלט – אלה הן אותם ערים שאליהם צריך לברוח על פי דין תורה אדם אשר בשגגה הרג אדם אחר. ערים אלה נועדו להציל את ההורג מנקמת דם ועונש [גלות] על כך שהרג אחר מחוסר זהירות. ככתוב:"...שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת-גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ:..."[דברים יט]. הבריחה אל עיר המקלט היא חובה קרי מצוות עשה, ככתוב:"...ודַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ-הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה..."[במדבר לה]. פולמוסים רבים ויכוחים רבים עלו במשך הדורות לגבי אותם ערי מקלט ותפקידם. על פי דבריו של פרופסור אלכסנדר רופא, יעודן של ערי מקלט היא מאלפת ביותר לגבי תולדותיו של המוסד, וזמנם של המקורות העוסקים בו. שני פנים יש בעיר המקלט. מצד אחד היא מנוס ומפלט ומצילה מידיו של גואל הדם. ומצד שני היא מקום ישיבה כפויה, כאין גלות. התורה שבעל פה עוד המשיכה עם קו זה ותפסה את הישיבה בעיר המקלט כגלות של ממש. בספר דברים מסופר שמשה הבדיל שלוש ערים ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, את בצר בנחלת שבט ראובן, את רמות בנחלת שבט גד ואת גולן בנחלת שבט מנשה, ככתוב:"...אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת-רֵעֵהוּ בִּבְלִי-דַעַת וְהוּא לֹא-שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל-אַחַת מִן-הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת-רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי:..."[דברים ד]. בספר יהושע מסופר שישראל הקדישו את ערי המקלט לערים הבאים: קדש בהרי נפתלי, שכם בהר אפרים, ואת קרית ארבע בנחלת שבט יהודה זאת בנוסף לבצר, ראמות וגולן שבעבר הירדן המזרחי,ככתוב:"...וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת-עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד-מֹשֶׁה:..וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת-קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת-קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה, וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת-רָאמוֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה-גָד וְאֶת-(גֹּלָון) [גּוֹלָן] בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה:..."[יהושע כ]. אם נתבונן בחלוקת הערים על פי ספר יהושע אנו רואים שיש חלוקה סימטרית של ערי המקלט, קרי שלושה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ושלושה ערי מקלט בצידו המערבי של הירדן בארץ כנען. ככתוב:"...אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה...". הגמרא במסכת מכות שואל למה? הכיצד? הרי בארץ כנען נמצא רובו של העם ולו רק שלושה ערי מקלט? עונה על כך אבבי [נחמני]: בתלמוד הבבלי כל ארבעים ושמונה ערי הלוויים היו ערי מקלט, אלא ששת הערים [המוזכרות בספר יהושע] משמשות הגנה גם למי שברח אל העיר מבלי שידע שזו משמשת כעיר מקלט. גם הרמב"ם פסק כך. מוסיף ואומר אבבי: "בגלעד שכיחי רוצחים". קרי - הכיצד ייתכן שארץ ישראל עם עשרת השבטים מסתפקת רק בשלוש ערי מקלט, ואילו עבר הירדן המזרחי המאכלס רק שניים וחצי שבטים זקוק גם הוא לאותו מספר של ערי מקלט? עונה על כך אייבי: מכוון שבגלעד יש הרבה רוצחים, יש צורך באותה כמות של ערי מקלט. הקושי העיקרי עם תשובתו נובעת בעצם ההגדרה של ערי המקלט. שהרי המקלט נועדו לשוגגים ולא לרוצחים במזיד [כפי שטוען אבבי]. אם כן, כיצד הנתון שיש הרבה רוצחים במזיד משפיע על מספר ערי המקלט? התוספות מביא את הגמרא בהמשך: ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו' כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו'. במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש. אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד. לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקב"ה מזמינן לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו. זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה. דברי התוספות מצריכים הסבר, שכן כיצד סיפור זה מתרץ את הקושיא? כמו כן, לגופו של הסיפור. למה צריך דווקא רוצח בשוגג שיהרוג את הרוצח במזיד? למה הקב"ה לא מזמן לו מוות על ידי דבר אחר? האם לשם כך יש צורך בהרבה שוגגים כדי להרוג את כל הרוצחים? הרמב"ן מתרץ את הקושיא באופן אחר, על כך אומר הרמב"ן: "בגלעד שכיחי רוצחין. אי קשיא לך, והא לא גלו אלא שוגגין? איכא למימר: רמאין היו ומראין עצמן כשוגגין. הילכך, מרבינן להו ערי מקלט כדי שיהיו קולטות את כולם. לפי שאין אנו יודעין איזה בשוגג ואיזה במזיד. תירוץ זה של הרמב"ן מעלה קושי אחר, האם התורה צריכה לדאוג לאותם רוצחים במזיד שעוד מרמים ומראים את עצמם כשוגגים?
המהר"ל מקשה על הרמב"ן: דבגלעד נפישי רוצחים. וקשה, והלא ערי מקלט לא נעשו אלא לשוגגים (מכות ז.), ולא שייך ד'נפישי' שוגגים (קושית הרמב"ן)? ותירץ הרמב"ן... ולא יספיק תירוץ זה, שיותר ראוי שלא להוסיף ערי מקלט, שאז לא יהרוג במזיד ויאמר שוגג היה, שלא יהיה לו מקום לגלות לשם. המהר"ל מקשה על תירוץ הרמב"ן, שכן אם התורה מסייעת בידי הרוצחים במזיד ושמים עצמם כשוגגים, היא בעצם מעודדת אותם לרצוח. שכן, כעת יהיה להם יותר קל לנוס ולברוח מעונשם. וכך נמשך פולמוס זה לאורך שנים רבות ולא מעט פירושים והסברים יתנו על ידי אלה. אפשרות נוספת להסביר את הצורך בשלושה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי היא הפרופורציה של המרחקים. אם אין אנו מתחשבים במספר האנשים, אלא במרחק בין האירוע לבין עיר המקלט, אזי החלוקה של שלושה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ושלושה בעבר הירדן המערבי היא הגיונית. כך בכל מקום שבו יארע מקרה של רצח בשוגג, ניתן יהיה לנוס במהרה ולהישאר בעיר המקלט. יתרה מזו התורה מצווה של סימון הדרך ושמירתה במצב טוב על מנת שאותו בורח יוכל להגיע אליה. אם נתבונן בפריסת ערי המקלט נוכל לראות דבר מעניין, פריסת ערי המקלט תאמה גם אמות מידה משפחתיות-שבטיות: שתי ערים שכנו בנחלות של בני רחל [גולן בנחלת מנשה ושכם בנחלת אפרים]. שתי ערים שכנו בנחלות של בני לאה [חברון בנחלת יהודה ובצר בנחלת ראובן]. ושתי ערים שכנו בנחלות בני השפחות [קדש בנחלת נפתלי – בן בלהה, וראמות בנחלת גד – בן זלפה]. בערי המקלט התגוררו כהנים או לוויים והנמלט לעיר היה נחקר על אופי מעשיו. אם הרצח היה במזיד היו מוסרים את הבורח לבית דין לדון את עונשו, אם בשוגג מעשיהו היה על הבורח להתיישב בעיר. עד מתי היה על הרוצח לשהות בעיר? גם בשאלה זו אנו מוצאים שתי גרסאות, על פי ספר דברים עד מות גואל הדם, הרוצח בשגגה אינו חייב לשבת שם. אלא שאנו מגנים עליו מפני גואל הדם – זו פריווילגיה – לא עונש. על פי ספר במדבר הישיבה בעיר המקלט היא עונש, לכן עליו לשהות בעיר עד מות הכוהן הגדול.

תל קדש [בקעת קדש] - בקעת קדש קרויה על שם אתר היסטורי מתקופת התנ"ך. העיר קדש הייתה למעשה עיר כנענית, עיר שנכבשה על ידי יהושע, ככתוב:"... וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם... מֶלֶךְ קֶדֶשׁ אֶחָד מֶלֶךְ-יָקְנֳעָם לַכַּרְמֶל אֶחָד..."[יהושע י"ב]. העיר קדש הייתה בנחלת שבט נפתלי. למעשה מהעיר הישראלית לא נותרו שרידים רבים. אנו יודעים שבתקופה ההלניסטית והרומית הייתה העיר קדש בתחומה של צור, וניהלה מאבקים מתמשכים עם תושבי הגליל. הרומאים על חורבות העיר הישראלית הקימו עיר פגאנית גדולה, שממנה נותרו לנו שרידים מפוארים כמאוזולאום מפואר, סרקופגים מהגדולים והמפוארים שנמצאו עד כה בארץ ועליהם גירלנדות יפיפיות. על פי הגירלנדות של האומן נמצא שלאחד מהסרקופגים יש אח תיאום שנמצא בצור. על מנת למנוע את פתיחתם של הסרקופגים על ידי שודדים, תכנן המהנדס הקדום בדפנות הסרקופגים ובצדי המכסים, שקעים קטנים בשתי שורות מקבילות לתוכם החדירו בלחץ ווי ברזל שחיברו את המכסה לגוף הסרקופג. השריד המפואר ביותר הינו המקדש. מקדש רומי והוא מהמפוארים ביותר ששרדו בארץ ישראל. מדובר במקדש מונומנטלי בעל חמש קומות. מבנה מפואר ביותר עם שערים, משקופי אבן מגולפים עם דמויות אדם ועופות דורסים. עמודים גדולים וחצרות מעודנות שעמדו בחזיתותיו ופתחי היכלו פנו אל השמש העולה. שיוך המקדש לא ממש ברור. גרסה אחת גורסת שהמקדש נבנה לאל "בעל שמין" [מי שהיה אחד האלים הראשיים של תושבי המרחב הסורי-פיניקי בתקופה הרומית]. זאת על פי ממצאים ארכיאולוגים ככתובות שנמצאו באתר וכן חלק מתבנית של כנף שחקוקה באחד מהקרניזים שנמצאו במקום. יש הגורסים שהמקדש נבנה לאל אפולו זאת על פי סיתות של "נבל" באחד מהקרניזים. נראה כי הכניסה למקדש נשמרה רק לכוהני המקדש בלבד. לכן בצדי הפתחים נחצבו גומחות בהם ניתן להזרים דם קורבנות לתוך נסכים בתוך המקדש, אחד הפתחים מעוטר בדמות אישה עטויה טוגה. העיר קדש נכבשה על ידי תגלת פלאסר השלישי בשנת 733 לפנה"ס, ככתוב"...בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה…"[מלכים ב ט"ו]. קדש נזכרת בעוד מספר מקומות: בפפירוסים של זנון, בספר חשמונאים א' בו מצוין הקרב בין יונתן החשמונאי לדמטריוס הראשון [מי שהיה אחד האויבים הנוקשים ביותר נגד החשמונאים]. על פי יוסף בן מתתיהו, טיטוס קבע את מחנהו בקדש לקראת צאתו לקרב ביוחנן מגוש חלב. אחד הסיפורים מספר שטיטוס הגיעה להילחם ביונתן החשמונאי ביום שבת. אמר לו יונתן החשמונאי: מדוע אתה מגיע אלי ביום שבת? הרי אסור לי להילחם בשבת. אם רוצה אתה להילחם בו אלי ביום ראשון. טיטוס נעתר לבקשה והלך לנוח עם צבאו בקדש. הצבאות הרומיים מצאו ב"קדש" כר פורה ואוהד למלחמתם נגד היהודים. האשורים כבשו את ארץ ישראל הם החריבו את קדש, והיא לאחר שיקומה מחדש הפכה למעשה לעיר של נוכרים שהציקו רבות ליהודים. במהלך התקופה הצלבנית החלה התעניינות מחודשת בקדש, מהטעם של החשיבה שבקדשה מצאים קברותיהם של ברק בן אבינועם, דבורה הנביאה, ויעל אשת חבר הקיני, זאת למרות שגיבורי המקרא האלה קבריהם מזוהים עם קדש אחרת שנמצאת בבקעת יבניאל שבגליל התחתון. ההזנחה בקדש הייתה כה עמוקה עד כי הקברים נשכחו ומקומם לא נודע. בשנת 1953 נערכו חפירות במקום על ידי יוחנן אהרוני ונתגלו שכבות מתקופת הברונזה הקדומה. בשנים 1967-7 נערכו סקרים מקיפים באזור ובשנים 1981,1983-4 נערכו חפירות מלאות באתר. על פי החופרים המקדש משויך לסביבת 117 לספירה, ונראה שחרב ברעידת אדמה בשנת 363. במחצית המאה ה-19 בסקר של ארץ ישראל המערבית, שנערך על ידי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, שורטט המבנה בשלמותו, מאז כנראה נלקחו ממנו אבנים לבניית בתי בכפר "כדיש" בקרבת מקום. קדש הייתה עיר בצפון נחלת שבט נפתלי ומתוארת כעיר מקלט לרוצחים, ככתוב:"...וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת-קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל, בְּהַר נַפְתָּלִי, וְאֶת-שְׁכֶם, בְּהַר אֶפְרָיִם; וְאֶת-קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן, בְּהַר יְהוּדָה..." [יהושע כ' ז']. קדש הייתה גם עיר מקודשת ללווים, ככתוב: "...וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי אֶת- עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת-קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת-חַמֹּת דֹּאר וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, וְאֶת-קַרְתָּן, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ: עָרִים, שָׁלֹש..." [יהושע כ"א ל"ב].

מצודת ישע – השם ניתן למצודה על שם חורבות כפר ערבי הסמוך – נבי יושע. המצודה נבנתה במהלך 1937 בביצורי הגבול שנבנו במהלך המרד הערבי. לאחר ההכרזה על תכנית החלוקה שיירות יהודיות היו מותקפות באזור המצודה. באפריל 1948 העבירו הבריטים את המצודה לכוחות הערבים. בשל שליטתה של המצודה על כל השטח מה שסיכן את היישובים היהודיים, נעשו שלושה ניסיונות לכבוש את המצודה. 15 באפריל כוח מהפלמ"ח וכוח מחטיבת גולני עלו באוטובוסים בכביש הצפון בחשיכה. אחד מהאוטובוסים ירד לתעלה ונתקע. הנהגים הדליקו את האורות לחלץ את האוטובוס ונתגלו. אש חזקה נפתחה עליהם מהמצודה הכוח נסוג עם ארבעה הרוגים. כעבור חמישה ימים היה ניסיון נוסף הכוח התחלק לשלוש קבוצות. אגב משגים בתכנון והתנגדות עזה של הערבים במצודה לא הצליח הכח לפרוץ את המצודה. הכח נסוג תוך אבדות כבדות שרובם של הלוחמים הנופלים נשארו במקום. על הנסיגה והחילוץ חיפה מקלען שגם הוא נהרג, על כך קיבל את אות גיבור ישראל – בפעולה זו נהרגו עשרים ושתיים לוחמים. בלילה 15 במאי נכבשה המצודה במסגרת מבצע יפתח. המצודה הופצצה מהאוויר והערבים ברחו ממנה, בפעולה זו נהרגו שני לוחמים. גופות הלוחמים נקברו בקבר אחים למרגלות המצודה. על אחד מהחללים דוד צ'רקסקי כתב חיים חפר את השיר המפורסם דודו. המצודה הופיע על בול דואר בשנת 1951 לרגל יום העצמאות השלישי של מדינה ישראל. נפרץ שביל רגלי "שביל הפלמ"ח" מצומת כוח אל המצודה, בנתיב הכללי את התקדמות הכח העיקרי במהלך ההתקפה השנייה על המצודה.