מושבת כנרת וחוות כנרת – היישוב שוכן על שרידיו של יישוב קדום "צינבורי", פה חנה אספיסאנוס לקראת כיבוש העיר טבריה. שמו של היישוב נקרא על שמה של הכנרת הקדומה. היישוב נוסד כמושבה בשנת 1908 על ידי חברת יק"א. היישוב נוסד ביוזמתו של חיים קלווריסקי-מרגליות מי שהיה אגרונום וממונה על המושבות בגליל מטעם יק"א. הוא גם רכש את הקרקעות מאנשי השבט הבדואי "אל-דאלייקה" [חאן אל-דאלייקה עמד במקום בו נבנתה חוות כנרת]. בתחילת הדרך התושבים היו איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ. לאחר כארבע שנים התחלפה מרבית האוכלוסייה בחלוצים צעירים מבני העלייה השנייה. כנרת נוסדה בתקופה שנוצרה מציאות חדשה, הן בקרב האיכרים והן בקרב הפועלים. בתקופה זו נפתח בארץ עידן הפלחה בניגוד לתפיסה ההמונית של התיישבות במושבות המטעים. פולחן עבודה במרחבים, המסתפקת במועט, הרוכשת הרבה קרקעות שבה הפועל והאיכר חיים מתוך קשר הדדי עמוק. כוונתו של קלווריסקי הייתה להקים את כנרת כמושבה גדולה, על כל השטח שנרכש, כולל קרקעות ממזרח לירדן. אך הפקידות הממונה בבירות לא אישרה את התוכנית והוא נאלץ להעביר את מרבית השטח לידי "המשרד הארץ ישראל", על שטח זה הקים ארתור רופין את החווה בחצר כנרת. בשנת 1908 חברו יחדיו כל זרמי ההתיישבות הציונית לכנרת. חקלאים ממושבות השפלה במימון הברון הירש, אידיאולוגיים ציונים מהפכניים במימון הסוכנות, משפחה ציונית אחת מגרמניה, וכך נולדו "תאומי כנרת" – "כנרת המושבה" ו"כנרת החווה". החווה הציונית תוכננה ללדת מושבה אחרי הכשרה של פועלים מתאימים. אז לא היה ידוע מה שהתברר מאוחר יותר: בחוות כנרת נולד המפעל השיתופי של פועלי העלייה השנייה והשלישית. המושבה, לעומת זאת, ביקשה להמשיך את מפעל המושבות הגליליות של יק"א. איכרי המושבה התגוררו בצריף צמוד לחומת החווה שכונה "בית הקרשים". החווה והמושבה נבנו סמוכות זו לזו, בשל מצב הביטחון הרעוע. המתיישבים נאלצו להתמודד עם בדואים משבט א-דלאיקה, שהתנכלו להם, לאחר ששטחי המרעה והמאהל שלהם נמכרו ליהודים. האיכרים קבלו מיק"א הלוואה לתחילת דרכם ובנו את בתי הראשונים ואת מבני הציבור המשמשים את כנרת כבר 100 שנה. כמו במושבות הגליל התחתון האחרות, נבנה בכנרת בית ספר מרווח. פקידי יק"א בגליל התחתון התוו דרכי קישור מפותחות, כדי להקל על הקשרים שבין המושבות העבריות לבין עצמן וגם בינן לבין טבריה ונצרת. דרך המושבות כפי שנקראה אז נסללה מכפר תבור דרך יבניאל למלחמיה. דרך נוספת הוכשרה בואדי פיג'אס, בין יבניאל ועובדיה ומשם לכנרת. דרכים אלו נסללו על חשבון הפקידות ועל ידי המתיישבים או על ידי פועלים יהודיים, משום שהשלטונות העות'מניים לא עשו דבר בתחום הכשרת הדרכים. בניגוד למושבות הברון, יק"א העדיפה לבנות רק את החומה החיצונית של המושבה והשאירה את הקמת המחיצות לאיכרים עצמם. לכן ביבניאל ובכנרת הקימו את המחיצות רק בשלב מאוחר לבניית המשק והמגורים. הגיאוגרף יוסי בן ארצי, מבהיר במחקרו כי המושבות תוכננו בכמה דגמים רגולריים (סדורים). כנרת נבנתה בדגם הרחוב הראשי, הדומה מאד ל"כפר הרחוב" האירופאי, שבו יש רחוב אחד וכל המשקים ערוכים סביבו. גם כאן היו שני דגמים משניים. רחוב עם בתים משני אגפיו ורחוב עם בתים ומשקים רק מאגפו האחיד (חד אגפי). כמו בכנרת ובמצפה. פקידי הברון שילבו אלמנטים מוכרים מאירופה עם מה שנראה להם חיוני לתנאי הביטחון בארץ, בעיקר בתחום השמירה על הרכוש. חוות כנרת (או חצר כנרת) היא חווה חקלאית שהוקמה ב-1908 ליד ימת כנרת על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, על פי הצעת מנהלו, ארתור רופין, על מנת להכשיר פועלים יהודים לעבודה חקלאית לשם התיישבות קבע. החווה הייתה בית הגידול למפעלי העלייה השנייה ותנועת העבודה: בה החלו הניסיונות להקמת הקבוצה, הקיבוץ והמושב (ממנה יצאו מתיישבי דגניה, קבוצת כנרת, נהלל, עין חרוד ועוד), היא הייתה למוקד התארגנות של פועלי הארץ, ובה הונחו היסודות למספר ארגונים אשר עצבו את פני המדינה שבדרך, כגון ההגנה, המשביר, תנובה וסולל בונה. חווה הוקמה על אדמות דלייקה ואום ג'וני, שנרכשו ב-1905 על ידי פקיד יק"א, חיים מרגליות קלווריסקי. ארתור רופין החליט להקים על האדמות הללו חווה למטרת לימוד חקלאות. שמה של החצר ניתן לה על ידי ש"י עגנון ובכך השיב לימה את שמה המקראי. ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מרוֹמנְי שבאוקראינה והחלה את הבנייה במקום סביב חאן גדול שסביבו ניתן היה לבנות ללא צורך בהיתר מיוחד. במקום הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. לאחר מכן נעשו גם ניסיונות של גידולים שונים, כשהמים נשאבו מ"בית המוטור" שהוקם על הירדן. חברים מיק"א ייסדו בסמוך לחווה את המושבה כנרת. האגרונום משה ברמן התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי וקבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, נבחרה לעבד את אדמת כנרת. בהמשך הגיעה לחווה קבוצה מפועלי רחובות בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין היא רחל המשוררת. ב-1909, החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מפועלי רחובות ובהם "שלישיית יחד" וממש"י עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב"בית המוטור" עקב מתיחות זו. ב-פברואר 1911 פתחו הפועלים בשביתה נגד ברמן, רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה. לחווה הגיע האגרונום יואל גולדה וקבוצת פועלים חדשה. אך מצב החווה לא השתפר ורופין הגיע למסקנה שיש לשנות את גידול התבואה לגידול אחר. בשנת 1911 חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה סמוך, על מנת להקים חווה לימודית בשם "חוות העלמות", להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בכוחות עצמן. בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. כעבור שנה, מספר התלמידות גדל לכ-15. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה ולא נפתח מחדש בתום המלחמה. בשנת 1912 החווה עברה לקבוצת עולים מארצות הברית שנקראה "האיכר הצעיר", קבוצה זאת התפרקה. בשנת 1913 עמדה החווה לקרוס כלכלית, לצורך הצלת החווה הזעיק רופין מכפר אוריה את בן ציון ישראלי וחבורתו. קבוצה זאת הגיעה לחווה ב-2 בנובמבר 1913 וייסדה בה את קבוצת כנרת. ביניהם היו א.ד. גורדון, בן-ציון ישראלי ויוסף זלצמן.‏ בשנות מלחמת העולם הראשונה, השלטון הטורקי גרש יהודים רבים מהגליל, וחלקם הגיעו לאזור החווה. הם עבדו בעבודות ציבוריות, בין היתר בבנייה ובסלילת כביש טבריה-צמח, שהיוו יסוד מקדים להקמת חברת "סולל בונה". עקב הרעב בארץ, יזמו מאיר רוטברג וברל כצנלסון איסוף תבואה בצריף מיוחד בחווה, חלוקתו לצרכנים ומכירת עודפים להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. צריף זה התווה את הדרך לפיתוח רשת קמעונות לפועלים בשם "המשביר" שהחל לפעול ליד דגניה. בכינוס של מפלגת "אחדות העבודה" בחווה במאי 1920, הוחלט על הקמת ארגון "ההגנה". לאחר שהחווה ננטשה, הגיעה ב-1922 קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית בשם "קבוצת וילנה". ב-1926 הקבוצה עברה לגבעה הסמוכה, והחווה שימשה מקום משכן זמני לגרעיני אפיקים, עין גב ומעגן לפני עלייתם להתיישבות. לאחר קום המדינה מ-1950 ועד ל-1974 שימשה החווה כבסיס צה"ל.
בכניסה למושבה נמצא "רחוב המייסדים" ובו הבתים הראשונים הבנויים מאבן בזלת. בקצה הצפוני של הרחוב, מחוץ לגדר המושבה, ניצב בית משפחת טריידל, הגבוה משאר הבתים ברחוב, ועליו, על פי הפולקלור המקומי‏, כתב יעקב פיכמן את שירו אגדה (...ארמון רב תפארת). בבית אחר ברחוב זה נמצא "מוזיאון כנרת" הכולל את ארכיון המושבה ומוצגים מראשיתה.

בית טריידל
אחוזה פרטית שניהלה משק עצמאי גדול שהעסיק פועלים מכל האזור. המבנה נבנה מחוץ לחומה ובנייתו הושלמה ב-1912. הבניין נקרא על שם המהנדס יוסף (יופ) טריידל שהתגורר בו. שלושת האחים לבית טריידל הם יוסף, אלפרד ואוסקר. יוסף, הבוגר, למד בגרמניה הנדסה חקלאית, הגיע לא"י בשנת 1898 והקים יחד עם אפרים קראוזה (אחיו של אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה ומקווה ישראל) משרד טכני. חברת "הכשרת היישוב" ויק"א שכרו את שרותי המדידה והפיקוח ממשרד זה. אלפרד, האח האמצעי, למד אגרונומיה ומכספי חתונתו שלח לאחיו יוסף בא"י בבקשה לרכוש עבורו קרקע. יוסף שעסק באותה עת במדידת השטח למושבה כנרת רכש ובנה את הבית המפורסם. יוסף טריידל פעל רבות יחד עם אהרן אהרונסון, לרכישת קרקעות ומדידתן, לשם תכנון התיישבות בהן, בעיקר באזור הצפון. האם, פאולינה, אשה בעלת חזון והון, הורישה לבניה 800 דונם בכנרת. המשפחה זכתה למעמד מיוחד במקום, אך ההבדלים התרבותיים בינם לבין ייתר המתיישבים, יצרו בסופו של דבר, פער ביחסיהם. כך שלמושבה היו שבעה משקים ולחוד, המשק הגדול של משפחת טריידל. ייחודו של הבית בכך שנבנה מבזלת ובסגנון אירופאי. בשנותיו הראשונות היה מלון באחד מאגפי הבית והתארחו בו בין הייתר הברון רוטשילד, ארתור רופין וחוקר הספרות יוסף גדליה קלויזנר. בהשראת הבית כתב יעקב פיכמן בשנת 1917, את שירו "על שפת ים כנרת", שהולחן בשנת 1921, על ידי חנינא קרצ'בסקי: עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת, גַּן אֵל שָׁם נָטוּעַ בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ. מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר! לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ. הַס, גַּל לֹא קוֹלֵחַ. כָּל עוֹף הַפּוֹרֵחַ עוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ – תּוֹרַת אֵל בּוֹלֵעַ.

האסם
כאן גרו רבים מפועלי הגליל ושומריו. ביניהם יוסף טרומפלדור, שפגש כאן את שרה צ'יזיק, שמשק קרובי משפחתה היה בשכנות. בהשפעתו נחלצה להגנת תל חי. כיום מוחזק המקום על ידי קרוביהם, משפחת בלניקוב.

בית חפץ
המבנה הציבורי הראשון בכנרת הוא בית חפץ. בנייתו הסתיימה בשנת 1911, על ידי חברת יק"א. קומת הקרקע נועדה להיות בית מרקחת ומרפאה לתושבי האזור. בקומה העליונה התגוררה משפחתו של יעקב חפץ, שהיה חובש בהכשרתו ונחשב לבר סמכא בענייני רפואה בכול העמק. יהודים וערבים כאחד באו אליו כדי לקבל טיפול רפואי. הבית נפגע ברעידת אדמה ב-1927 ושוקם על ידי חברת פיק"א. כיום המבנה הוא מוזיאון וארכיון המושבה. יעקב חפץ נולד ב-1887 בעיירה פוצ'פ שבאוקראינה, שם גם למד רוקחות. מעיירה זו באו לארץ גם הסופר י.ח. ברנר והאחים גינסין. חפץ עלה לארץ ב-1908 והחל לעבוד בפרדס ידידו גיסין בפתח תקווה. בשנת 1911 הגיע לכנרת כדי להחליף את החובשת נעמי שפירא. הוא נישא לפועה לבית ליס, שהיתה בחוות העלמות בכנרת. חפץ היה בהכשרתו חובש, אבל בכל שנות פעילותו בכנרת היה למעשה הרופא של כנרת ושל כל הישובים סביבה. באותן שנים ראשונות המחלות הנפוצות היו הקדחת, החולירע והטיפוס. חייהם של רבים מתושבי המקום ניצלו תודות לפעילותו של יעקב. חפץ הוא זה שטיפל ביוסף זלצמן מכנרת לאחר שנורה בידי מתנקשים. לפועה ויעקב נולדו חמישה ילדים: נחמה, זיוה, רותי, ניצה ויצחק. יעקב נפטר בשנת 1978, בגיל 91, ופועה ב-1981, בגיל 88.