בלפוריה – מושב בעמק יזרעאל, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. קרוי על שמו של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, החתום על הצהרת בלפור, נוסד ב-2 בנובמבר 1922 במלאת 5 שנים למתן ההצהרה. המושב הוקם על ידי חברת "קהילת ציון" האמריקאית, שרכשה את האדמה וייעדה אותה לכ-100 חיילים משוחררים אנגלים ואמריקנים מהגדודים 38 ו-39 של הגדודים העבריים. תוכנית החברה הייתה לקיים שנת לימודים ראשונה בה ינוהל המושב על ידי מדריכים חקלאיים בשיתוף המתיישבים והחברה ולאחר תום השנה יוחלט מי מהמתיישבים כשיר להתיישב במקום. למתיישבים יינתן בית וציוד למשק בהלוואה אותה יחזירו במהלך השנים. קהילת ציון לא הצליחה לגייס את הסכומים הנדרשים ושחרור החיילים מהצבא התנהל בעצלתיים, כך שרוב המועמדים להתיישבות חזרו לארצותיהם. בסוף שנת 1919 עלתה על הקרקע קבוצה של 25 פועלים ו-9 פועלות שהקימו חווה חקלאית בניהולו של גרשון גפנר, והתחילו בהכשרת האזור להתיישבות. בסוף שנת 1920 נכזבה החברה מהמקום ובקשה למכור את המושב לפועלים ולחיילים המשוחררים, אולם אלו לא הסכימו לכך ללא תוספת משאבים כהלוואה. בעקבות זאת, הוחלט להעביר את כל הניהול המעשי של החווה החקלאית לידי המתיישבים. אדמת החווה החקלאית עברה לידי הקרן הקיימת שהחכירה אותו לוועד היתומים של דרום אפריקה לצורך הקמת כפר ילדים. בשנת 1922 הומרה החווה החקלאית למושב על ידי מתיישבים שונים ותיקים ועולים יוצאי קיבוצים, מספר אנשים מהקואופרציה במרחביה וכן מתיישבים מ"עזרת אחים" בפתח תקווה. המתיישבים החדשים התגוררו באופן זמני בחוות בלפוריה עד השלמת בניית הבתים במושבה החדשה. הבתים והרפתות שנבנו במקום בכספי "קהילת ציון" היו בתי בטון ואבן ובעלי גגות רעפים, אשר זיכו את מתיישבי בלפוריה בכינוי "המיליונרים". בשנת 1939 הועברה אדמת המושב לבעלות קק"ל ונחתמו חוזי חכירה עם "קרן היסוד". ב-1934 סיימו המתיישבים חפירת באר חדשה, שהביאה להגדלת החקלאות המקומית, וב-1959 נחתמה ההתקשרות עם חברת "מקורות.

בית הכנסת של בלפוריה – בית הכנסת נבנה בשנת תרפ"ח [1927]. לבית הכנסת שני מגדלים משני צדי הכניסה המאכלסים חדר מדרגות שמוביל לקומה העליונה לעזרת נשים. המרכיב הבולט בעצוב הפתחים אלה הם הקשתות. אולם התפילה עצמו קטן ויכול להכיל כ- 80 מתפללים. המבנה מבחינת הסגנון נמצא על התפר בין סגנון האקלקטי של שנות העשרים לבין הסגנון המודרניסטי. פרטי החלונות מבחוץ מזכירים מעט את חלונות בית הכנסת "מושב זקנים" שתכנן האדריכל יהודה מגידוביץ' ברחוב אלנבי בתל אביב. שני המגדלים הם למעשה ארכיטיפ של בית הכנסת ונמצאים גם בבית כנסת במזכרת בתיה שמופיע על בול ישראל. הדבר המעניין בבית כנסת זה שהמבנה עצמו שימש גם כבית ביטחון של היישוב. יש עוד מבנה כזה במבנה של "מחנה ישראל" שליד דוברת [רכבנו לשם בהמשך הטיול ויש צילומים של המבנה]. המבנה הביטחוני של בית כנסת זה מזכיר את "בית אהרונוביץ" בבית יוסף, כיוון שהיה שם יישוב דתי – יש בתוכו גם בית כנסת. לבית הכנסת בבלפוריה יש מאפיינים של בית ביטחון 1- קירות המבנה ם ביטון מזויין. 2- גובה תחתון של החלונות הוא 2 מטר להגנה מאש שטוחת מסלול. 3- לגג מעקה ביטון גבוהה ובו חריכי ירי. 4 – על גג חדר המדרגות היה פרוזק'טור לאיתות. תאריך בניית המבנה חופף לתחילת בניית בתי ביטחון ביישובים, כדוגמת בית הילדים הראשון בבית אלפא שנבנה באותה שנה.

תל עדשים - הוא מושב עובדים בעמק יזרעאל, 5 ק"מ צפונית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם "תל עדס", יישוב ערבי ששכן בקרבת מקום. היישוב הוקם בשנת 1913 כהתיישבות של חברי ארגון השומר. בשנת 1917 התפלג היישוב ונותרו בו משפחות בודדות לצורך שמירה. בשנת 1923 הגיעו למקום 40 משפחות חדשות והוא הפך למושב עובדים. מדי פעם סבל המושב מפעולות של גניבה וחבלה שיצאו מהכפר אכסאל, אך מנגד התקיימו קשרים עם אנשי אכסאל ותושבי תל עדשים רכשו מהם זבל לשדות. בתחילת המרד הערבי הוצתה ערימת החציר של תל עדשים על ידי מציתים מאכסאל, בעקבות זאת הוטל קנס קיבוצי על הכפר. בתל עדשים יש בית כנסת, מבין הראשונים בעמק, שהוקם מ"חושות" בלבד. בתאריך 18 באוקטובר 2011, נשרף כליל בית הכנסת העתיק שביישוב, שעמד על תילו מאז 1923. הסיבה היא, ככל הנראה, קצר חשמלי

בית העלמין של תל עדשים - בבית העלמין תל עדשים שבעמק יזרעאל קבורים לפחות מספר מקבלי עיטורי העוז. הרמטכ"ל ה-11 רב אלוף רפאל איתן, סא"ל יוסי פרדקין. עוד קבורים בו סגן יו"ר הכנסת לשעבר, יגאל כהן, סמח"ט השריון סא"ל גדעון צימבל ומפקד סיירת גולני, רס"ן שמריה ויניק. סיפורו של המקום וסיפורם של כמה מהקבורים בו.

רפאל איתן - הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רב אלוף רפאל איתן [1929-2004] המכונה בפי כל "רפול". רפאל איתן נולד והתגורר ברוב שנות חיו במושב תל עדשים. בשנת 1944 והוא בן 15 בלבד, הצטרף לפלמ"ח ובמלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל. תחילה בגדוד הרביעי ולאחר מכן כמפקד מחלקה בגדוד העשירי. נלחם בקרב נבי סמואל ובקרב על מנזר סן סימון בירושלים שם נפצע קשה בראשו. לאחר מלחמת העצמאות חזר למשקו בתל עדשים אולם לא חלף זמן רב והוא חזר לצה"ל. "בפשיטה על משטרת כונתילה ב-28 באוקטובר 1955 הסתער איתן בראש הלוחמים, בעודו מטפס על צוק תלול, מול אש האויב, וחיסל עמדת ירי אשר הפריעה להתקדמות הלוחמים". על כך הוענק לו עיטור העוז. תקופת שירותו של רפאל איתן בצה"ל מתפרסת על-פני קרוב ל-30 שנה במהלכן שימש בשורה ארוכה של תפקידים. במבצע קדש פיקד על גדוד הצנחנים 890 שנלחם ממזרח למעבר המתלה בחצי האי סיני, ובמלחמת ששת הימים היה מפקד חטיבת צנחנים שלחמה בפתחת רפיח וברצועת עזה .לאחר מלחמת ששת הימים היה מפקד חטיבת הבקעה. ביוני 1968 מונה אל"ם רפאל איתן לקצין צנחנים ראשי והועלה לדרגת תת-אלוף. במלחמת יום כיפור עמד בראש אוגדה 36 - אוגדת מילואים של פיקוד הצפון שלחמה ברמת הגולן .באפריל 1974מונה לאלוף פיקוד הצפון. בהמשך באוגוסט 1977 מונה לראש אג"ם. בשנים 1978-1983 כיהן כרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לחיים פוליטיים. היה חבר כנסת, כיהן כשר החקלאות ושר לאיכות הסביבה בממשלות ישראל וכסגן ראש הממשלה. על מצבת קברו בנוסף לסמל צה"ל דרגתו ותאריכי הולדתו ומותו נכתב: "רפאל איתן בן מרים ואליהו נולד בתל עדשים בן 75 בפטירתו. הוענק לו עיטור העוז".

סא"ל יוסי פרדקין [1928-2011] בעל איתור העוז – יליד תל עדשים גם הוא זכה באיתור העוז. לחם ביחידה של בני העמק והשתתף בכיבוש עמק הירדן, מגדל העמק, ובית לחם הגלילית. לאחר מלחמת העצמאות הקים בתל עדשים משתלה לעצי פרי. בשנות ה-50 נענה לקריאתו של דוד בן גוריון וירד לנגב לסייע בהדרכה והכוונה למושב פטיש. במלחמת סיני פיקד על גדוד 28, גדוד מילואים של הצנחנים. במלחמת ששת הימים נלחם בקרב על שחרור ירושלים. במלחמת יום כיפור השתתף בקרב על צליחת התעלה - על דבקותו במשימה, תוך גילוי עוז רוח וחירוף נפש הוענק לו עיטור העוז.

סגן אלוף גדעון צימבל [1930-1973] – נולד בתל עדשים ולמד שם בבית הספר היסודי, והמשיך לימודיו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". 1950 התגייס לצבא וטיפס בסולם הדרגות עד לסגן אלוף. במושב עסק בגידול מטע פירות ובגידולי פרחים. כיהן גם כסגן ראש מועצה אזורית עמק יזרעאל. במלחמת יום כיפור היה סגן מפקד חטיבת שריון שלחמה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. במהלך הקרבות נפצע מפקד היחידה וגדעון קיבל עליו את הפיקוד. ב-8 באוקטובר 1973 נפגע ונהרג בטנק שלו על ציר "הודיה". באזור צומת כביש הנפט.

רס"ן שמריהו ויניק [1950-1973] – נולד בתל עדשים וגם התחנך שם. 1968 התגייס והוצב בחטיבת גולני. היה למפקד פלוגה ובהמשך מונה למפקד סיירת גולני. במלחמת ההתשה השתתף בפשיטות אל תוך שטח האויב. בפרוץ מלחמת יום כיפור לחם בחזית רמת הגולן. נפל בקרב על כיבוש מוצב החרמון, ברב זה הוענק לו עיטור המופת על גילוי אומץ לב בקרב הראוי לשמש מופת.

מחנה ישראל – הוקם בשנת 1925 ומה נותר כיום ממנו זה אותו מבנה דו קומתי לבן. השטח נרכש מערביי הסביבה ובשנת 1925 עלו ארצה 18 משפחות אשר ניסו להקים במקום מבנים ומשק חקלאי. הניסיון לא צלח והמבנה נמסר לנוטרים ממשטרת היישובים העבריים אשר שמרו על קו צינור הנפט שעבר מעירק לחיפה. כן שימש בניין שמקום יציאה של פלוגות הלילה של ווינגייט שפעלו נגד הכנופיות באותה תקופה. בסיום מלחמת העולם השנייה הוחרם הבניין על ידי הממשלה הבריטית ונמסר ללגיון הערבי שהיה באותה עת בתפקידי שיטור בארץ ישראל. עם עזיבת הבריטים את הארץ המבנה נעזב. בתאריך 6 באפריל 1948 הגיעו למבנה חברי קיבוץ דוברת שבמקביל הקימו בסמוך למבנה את קיבוצם.

נין – כפר ערבי השייך למועצה אזורית בוסתאן אל מרג', תושבי הכפר משתייכים לשבת א-זועבייה – משפחת זועבי. השם "נין" על שם יישוב קדום שכנראה שכן במקום. הכפר נזכר בתלמוד ובברית החדשה.
הברית החדשה מספרת שישו ביצע במקום את נס החייאת בן האלמנה, ככתוב:"....ויהי ממחרת וילך את העיר ושמה נעין, ורבים מתלמידיו הולכים אתו והמון עם רב. ויקרב אל שער העיר, וההנה הם מוצאים מת, בן יחיד לאמו, והיא אלמנה, ועמה רבים מעם העיר. וכראות אותה האדון, נמכרו רחמיו עליה ויאמר לה: אל תבכי. וייגש ויגע במיטה, ויעמדו הנושאים. ויאמר: עלם, אומר אני אליך, קומה! ויתעורר המת ויחל לדבר, ונתנהו לאימו" [הבשורה על פי לוקס]. לפיכך הפך המקום קדוש לנוצרים ובמאה הרביעית לספירה הוקמה במקום כנסייה הנקראת "כנסיית בן אלמנה". גם הצלבניים ייחסו חשיבות למקום, לאחר שכבשו את הארץ שיקמו את הכנסייה. על פי ממצאים ארכיאולוגיים המקום שגשג לאורך מספר תקופות. המקום נחשב כמקום מרכזי בל היותו ממוקם על דרך המלך בין מצרים הקדומה ועירק הקדומה. המקום הוזכר ברשימת פרעה תחותמס השלישי כאשר פלש לארץ על מנת להבטיח שליטה מצרית באזור. קיימת סברה שבאזור נין היה עמות צבאי בין צבעות פרעה לצבא "מיתני", או כפי שכונו על ידי המצרים הקדמונים "גדודי נהרין" שבאו מצפון סוריה. בכפר ניתן למצוא עתיקות שבניהן יסודות לבתים קדומים, בית בד, קברים חצובים. על פי הממצעים ניתן להסיק שהכפר היה מבוצר היטב מפני פולשים. הכפר היווה מרכז מנהלי אזורי קרוב לנצרת בתקופה האסלאמית. בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו בכפר ובסביבה נתגלו שרידי יישוב קדום. הממצאים מתחילים מתקופת הברונזה ונמשכים עד ימינו. בין השאר נתקלת אבן מהתקופה הרומית הקדומה, בית המונה מספר חדרים אשר יושב על יסודות מהתקופה ההלניסטית [לפני כ- 2300 שנה].
.