גִּבְעַת זְאֵב היא התנחלות עירונית צפונית מערבית לירושלים, אשר הוקמה ב-1977 והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1983. היישוב נמצא דרומית לכביש 443. היישוב נקרא, באופן רשמי, על שם זאב ז'בוטינסקי לכבוד מאה שנה להולדתו.
ב-1888 רכשה אגודה בשם "נחלת ישראל רמה" כ-2000 דונם קרקע מאדמת הכפר נבי סמואל. ניסיון ראשון להתיישב במקום נעשה על ידי כ-13 משפחות מעולי תימן, אך לאחר מספר שנים הם עזבו את המקום. ניסיון נוסף נעשה בשנת 1924, אך לאחר מאורעות תרפ"ט הם לא שבו למקום בגלל הסכנה. עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ארגנה רחל ענבר גרעין של עולים מברית המועצות וישראלים ותיקים להתיישבות במחנה גבעון מחנה צבא ירדני מדרום למיקום הנוכחי של גבעת זאב. הגרעין השתלב במערך הגרעינים של גוש אמונים וניסה להיאחז במקום בלא אישור מהממשלה. העלייה הראשונה למקום התבצעה מיד לאחר עליית מנחם בגין לשלטון בקיץ 1977[4]. ב-14 באוקטובר 1979 החליטה הממשלה על הקמת התנחלות בגבעת התול"ר, היא גבעת זאב.
בשנת 1983 החלה הבנייה במקום ובסוף 1986 התגוררו במקום כ-4,000 תושבים.

מחנה גבעון
ביולי 1978 קיבלה חברת עמידר הרשאה להשכיר 126 יחידות דיור במחנה. בקיץ 1981 התיישבו במקום המשפחות הראשונות בקרוונים. במקביל, עוד בתחילת 1981 החל משרד השיכון בהכשרת השטח של גבעת זאב להתיישבות[6]. בשנת 1983 קיבלו רוב המשפחות במחנה גבעון מגרשים בגבעת זאב, אולם 24 משפחות שבקשו להתגורר ביישוב קהילתי ולא ביישוב עירוני רגיל[3], נותרו במקום והיוו את הגרעין להקמת גבעון החדשה. משרד השיכון התכוון להרוס את המבנים הריקים במחנה גבעון, אולם מועצת גבעת זאב בקשה להקים במקום מפעל תיירותי ולכן המבנים לא נהרסו. ביולי 1990 פלשו למבנים במחנה 70 מחוסרי דיור מירושלים. כ-30 מהם קיבלו אישור בדיעבד להתגורר במקום. בתחילת 1992 הועברה האחריות למחנה לידי החברה לפיתוח גבעת זאב.
בשנת 2011 חודשה ההרשאה של מנהל מקרקעי ישראל למועצת גבעת זאב לניהול המקום ועלו רעיונות לקיים במקום תוכנית של פינוי בינוי.

מורשת בנימין
במקביל לבנייה בגבעת זאב גופא, החלה חברה פרטית שטענה שרכשה אדמות בצמוד לגבול הדרום מזרחי של גבעת זאב בבניית שתי שכונות: מורשת בנימין א' ומורשת בנימין ב'. החברה הגישה הצעה לתוכנית מתאר, אולם התוכנית לא קודמה בגלל בעיות בהוכחת הבעלות על האדמות. למרות זאת, הבנייה נמשכה ונבנו במקום מאות יחידות דיור. בסוף שנת 1990 קבעה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק, שמכיוון שעברו שמונה שנים מאז הגשת התוכנית והתחלת הבנייה ולא הועלו טענות בעלות על הקרקע, יש מקום לאשר את הבנייה במקום. עם זאת, אלבק הוסיפה שעל היתרי הבנייה יש לציין שרשויות התכנון אינן אחראיות לבעלות על המגרשים ולא יישאו באחריות אם יתברר בעתיד שהמגרש שייך למישהו אחר.

ישנם אזורים בשכונה שטרם הוסדרו ובהיעדר הוכחת בעלות לא ניתן לבנות בהם