נקודות לציון
שמורת הבטיחה – היא דלתא של נחלי הגולן [דליות משושים ויהודייה], השמורה ניזונה ממים מתוקים ונקיים, חשופה לשיטפונות מה שהתפתחה בה מארכת אקולוגית דינמית. שמורת הבטיחה היא שמורה שאין שני לה בארץ. זהו בית גידול עם ביצה ולגונות שבה עושר רב מאוד של חי וצומח. יש קשר גומלין הדוק בין הלגונות הביצה והאגם. הקרקע הינה קרקע טינית ועשירה בצומח ביצתי. ללגונות חשיבות רבה שהיות והן משמשות כמקום קינון היחידי בארץ למספר מינים ייחודיים. בשמורה התפתח עולם חי עשיר מגוון ומיוחד. שפע המים מושך אורגניזמים רבים ובה הם מוצאים מזון ומקומות קינון. בין פלגי המים ניתן למצוא רכיכות, סרטנים, דו-חיים, צבי ביצות, חרקים שונים, זוחלים, יונקים כדורבנים, חזירי בר, חתול ביצות, נוטריות, לוטרות, וצבאים. בנוסף מספר רב של בעלי כנף כציפורי שיר, דורסים יום ודורסי לילה, וכמובן עוטפות מים רבים – כ- 135 מינים שונים של עופות מים. הצמחייה העשירה והמגוונות יש בה כ-250 מיניים שונים ובהם צמחים נדירים ביותר. ניתן לראות עצי אשל רבים, אקליפטוסים , דקלים אלון התבור ורבים אחרים. ישנן עדויות להתיישבות רבה מאוד באזור. כבר בתקופת בית ראשון שכנה בבקעה העיר "צר" המזוהה כיום עם תל צידה. בתקופה הרומית עברו בגולן שלוש דרכים שהדרך המרשימה הייהת "איסטרטא דציידן", דרך שאף מוזכרת בתלמוד הירושלמי. הייתה זו דרך סלולה שהובילה מכפר נחום לכיוון הבשן ועברה בעמק הבטיחה. רבים מחכמי המשנה והתלמוד המזוהים עם בקעת הבטיחה, האמצעות התופסת לשמם: "אבא גוריון איש ציידן" , "אבא יודן איש ציידן", במקום התגלה בית כנסת עתיק מאותה התקופה. למעת בקעת גינוסר לא התקיימה כמעט התיישבות יהודית בעת החדשה בבקעה. בתחילת המאה ה-20 נעשו ניסיונות רבים לרכוש את קרקעות הבטיחה, על מנת ליישב בהם יהודים. האדמות נקראו "בית הבק" על שם בעל הקרקעות. בשנת 1904 קבוצת יהודים מחצי האי קרים הגיעה למקום, חכרה את האדמות וחייה במקום 5 שנים. אולם מחלת המלריה וקשיי התחבורה בייחוד בחורף, נטשו היהודים את המקום. בשנת 1930 ניהל מנהל "הכשרת היישוב" יהושע חנקין, משא ומתן עם שלושת בניו של עבדול רחמאן על רכישות אדמות בגולן ובבטיחה. רק בשנת 1934 נחתם בתל-אביב חוזה התקשרות בין חנקין לבין נציגי אחד-עשר יורשי הבק. היה מדובר על שטח עצום כ-300 אלף דונם, מה שהיה נותן ליישוב היהודי שליטה מלאה על הכנרת מכל עבירה. כדי לאכוף את האיסור הצרפתי וההתנגדות הסורית החליט חנקין להשוות למפעל אופי כלכלי. לא תהיה זו רכישת קרקעות אלא הקמת מפעל פיתוח כלכי. אך הקשיים נערמו זה בזה ולבסוף הודיעה הממשלה הסורית כי לא תרשה התיישבות