• Groopy
  • Groopy
  • Groopy
  • Groopy
Groopy

לתת לאופניים להתגלגל לאורך נחל הירקון, לאורך חוף הטיילת הצפונית, והדרומית, תל אב -יפו 9.9.2017

פרטים

נפתח ב: 09/09/2017
סוג: טיול בארץ
 9 תמונות
 1 תגובות
 115 צפיות

נפתח ע"י

קבוצה

לא נבחר קבוצה

מסלול

לא נבחר מסלול
עוד שבת הגיע, כהרגלי מתעורר לי בארבע בבוקר, מתכונן לצאת לעוד רכיבה בחייק הטבע לאורכו של נחל הירקון - הפעם נפגשתי עם רונן שפירא בגשר המכביה. השמש עדיין לא זרחה, מוסתרת בין העננים, אכן הסתיו בפתח, קררי בשעות הבוקר המוקדמות, וככול שמדוושים יותר, השעון מתקתק לו, הנה חלפה עוד שעה לרכיבה, השמש זורחת לה מבין העננים. אני מתחיל לדמיין לי בכל זאת – בחזה יש שקט ותוכנית פעולה שלא דורשת הרבה מחשבה, רק לתת לאופניים להתגלגל. ברגע שהגלגל מתקרב לשביל חצץ, וחול תובעני, המבט מחפש את ההמשך.. ארבעה חמישה מטרים קדימה. יודע שהגוף יטמיע באופן קסום את המידע שהעיניים רושמות על קליפת המוח, ויעבדו את הנתונים בהתאם. השעה 7:00 בבוקר, הקצב הוא מהיר, אנחנו כבר בנמל תל אביב, השמש קופחת לה לאורך טיילת חוף הים, ואנו בשלנו ממשכים להתגלגל, האצבע המורה מתרחקת מהברקס, בניגוד לכל אינסטינקט הישרדותי שנחשב בהיגיון, דווקא מול המכשול הזה שכולל רוכבים, הולכים, ורצים שמצטופפות להן ביחד על שביל הרכיבה – אנו משחררים את הברקסים, מחזיקים בעיניים את היעד הבא ונותנים לאופניים להתגלגל. הקסם אכן מתרחש, שוב ושוב הגלגל 'מגהץ' את המעבר וממשיך הלאה. האופניים שלי הבינו את זה הרבה לפניי: כשהעיניים בחרו לאן ללכת, הגלגלים יתגלגלו לשם בתאום מושלם. כלומר, כל מה שעוד צריך – זה לשחרר את הברקס הקדמי, ולהאמין שיהיה בסדר. ההתחפרות כאן מיותרת ומשבשת את המקצב. "לפעמים סיגר הוא רק סיגר.." פרויד לוחש באישור. תודה רונן על החברותא, ועל המשימה והאתגר של רכיבת הבוקר. התגמול המלא היה לקראת החזרה הביתה, רכיבה מאוד מהנה, מאתגרת, עם עוד כמה קילומטרים נוספים לרפרטואר 63.04 ק"מ, וטיפוס מצטבר של 225 מטר גובה, ברכיבה של ארבע שעות, ושבע עשרי דקות. פייר מצ"ב לינק לגלריה:

תוצאות 1-9 מתוך 9

תוצאות 1-9 מתוך 9

שאלות ותגובות

נכתב ב - 09/09/2017 12:47:15

לתת לאופניים להתגלגל 9.9.2017

היום הרגשתי שאני רוצה משהו אחר מהרגיל, להכיר יכולות חדשות ולהטמיע באופן אינטנסיבי מה שעד עכשיו היה חמקמק, ועוד משהו, אל טיול הרכיבה הזה, אני מגיע ומחויב להמשיך להתמיד, לרכב בקצב מהיר על שבילים הרחבים לאורך הירקון, ולאורך החוף הצפוני למרינה בהרצליה, ולאורך החוף הדרומי לנמל יפו, ללא הריגוש המוכר של פיתולי שבילי עפר, והיער שאני כל כך מחפש, ועל הדרך גם מלמד אותי שיעור על איפוק, שעמום, התמודדות עם כאב, ולשאת חוסר שלמות ומיחושים מבלי לסלק אותם מיד.

עם כל גלגול אני גם מכיר מחדש את גבולות היכולת שלי, מרסן את הדחף ל'פייט או פליטי', ומחפש קצב, ואני שומע את ההזמנה השקטה: "שחק אייתנו מחבואים". כמה נשימות עמוקות ומישורים מרגיעים (ואולי עוד שלוק של מים כדי שלא אשמע עוד קולות). הנה קסם מה שנראה כמו ערמה ללא סדר המאיימת לבלוע ולהפוך את הרוכבים עליה - מקרוב, חושף בתוכה רמז לשביל. קו שמשרטט לו, ולא ברור אם הוא היה שם, או שהעיניים איכשהו יצרו פוקוס ופילסו קו רציף בין המהמורות. עכשיו השבילים משחקים איתי מחבואים, ואני נרגע ומתחיל להנאות. מאטה את הזמן בתוכי ומספר את מה שקורה: "מרחוק אני לא יכול לדעת את ה'קו' הנכון שעליו יש להתגלגל. מרחוק זה נראה מלחיץ, בלתי אפשרי, מייאש אולי.

אבל אם המשיך עוד קצת והתקרב – הקו יסתמן לעיניי. רק מקרוב הוא מתגלה.." אני מאמן את העיניים: לא להבהיל ולא להרתעה מזה שעדיין לא ברור אם יש בכלל דרך לפלס בתוך הבלגן. להתקרב ולחפש, וכשהקו מתחיל להסתמן – להתחייב ולהחזיק אותו בעיניים. כי לפעמים זה כל מה שצריך כדי לתת לאופניים להתגלגל.

מרגיש את ההנאה שמתגלגלת בבטן, מרגיעה את המפגשים הבאים עם הבלגן. מצחיק כמה שכל הגוף הגדול הזה מוחזק לפעמים רק על ידי המבט, רק על ידי בחירה. – לאן ללכת.

הוספת תגובה

להוספת הודעה הנך חייב להיות מחובר לאתר