ביקרנו בבית הגברות הנוצרי את גבר אוסקר שינדלר (Oskar Schindle);‏ תעשיין גרמני סודטי, מחסידי אומות העולם, שהציל במלחמת העולם השנייה כ-1,200 יהודים ממוות בידי הנאצים – (28 באפריל 1908 - 9 באוקטובר 1974). במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב - יהודים רבים נשלחו להשמדה ואילו אלה שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסטי של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב, ברחוב ליפובה.

שינדלר נולד בשנת 1908 בצוויטאו שבחבל מורביה (אז בקיסרות האוסטרו-הונגרית; כיום העיר סוויטאבי בצ'כיה) כבן הבכור למשפחה בת שני ילדים. אביו יוהנס היה בעל מפעל לייצור מכונות חקלאיות. בילדותו היה שכן של משפחה יהודית שילדיה היו חבריו הטובים ביותר. לאחר סיום לימודיו עבר הכשרה מקצועית במפעל של אביו ונשאר לעבוד שם במשך 3 שנים. תחביבו באותה עת היה רכיבה על אופנוע ומירוצי אופנועים. ב-6 במרץ 1928 הוא נשא לאישה את אמילי פלצל, בתו של בעל אחוזה וחקלאי מבוסס. לאחר הנישואים עבר הזוג להתגורר אצל הוריו של שינדלר.

בשנות ה-30 שינה את מקור פרנסתו מספר פעמים, ויזם מספר עסקים, אך במהרה פשט את הרגל עקב השפל הגדול. הוא הצטרף למפלגה הגרמנית הפרו-נאצית בראשות קונראד הנליין בשנת 1935. באותה שנה החל לעבוד באוסטרבה ובברסלאו עבור המודיעין הגרמני (האבווהר), תחת פיקודו של וילהלם קנריס. ככיסוי נשא במשרת מנהל עסקים בחברה אלקטרוטכנית. כאשר נחשפה עבודתו במודיעין הגרמני הוא נעצר ביולי 1938, הועמד לדין, הורשע בבגידה ונידון למוות. אולם בעקבות הסכם מינכן יצא לחופשי. בזכות פעילותו זו למען הרייך, הוענק לו"עיטור הדם" (Das Blutorden), מן העיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית. בשנת 1939 הצטרף שינדלר למפלגה הנאצית, מתוך כוונה להבטיח לעצמו מכרזים עסקיים. הוא המשיך לסייע לנאצים בריגול לקראת פלישת הנאצים לצ'כיה במרץ 1939. בזכות נסיעות תכופות לפולין העביר מידע מודיעיני על הצבא הפולני עד סתיו 1940.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. באוקטובר השתלט על מפעל לייצור אמייל בזבלוצ'ה (Zablocie) הסמוכה לקראקוב. לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר. אחד מבעלי המפעל היה היהודי אברהם בנקיאר, אותו השאיר שינדלר בתפקיד ניהולי והפך אותו גם לרואה החשבון שלו. בשל פרוץ המלחמה היה ייצור סירים ומחבתות אסור, עקב המחסור במתכות. שינדלר ייצר במפעלו, "מפעל האמייל הגרמני" (Die Deutsche Emailwarenfabrik, DEF), כלי אוכל וסכו"ם מפח מצופים אמייל ומכר אותם לוורמאכט. משאריות המתכת ייצר סירים ומחבתות ואלה נמכרו בשוק השחור. בזכות הביקוש הרב למוצריו, הצליח לעשות הון ותוך שלושה חודשים כבר העסיק 250 עובדים פולנים. שינדלר תואר על ידי מכריו כיפה תואר, שרמנטי ובעל הצלחה בקרב נשים. הוא ניהל אורח חיים ראוותני, חי בפזרנות, נהג להמר ושימש כנותן החסות לקבוצת כדורגל גרמנית בקרקוב. ב-1 באוגוסט 1940 הוציא הנס פרנק, המושל הנאצי של פולין הכבושה, צו לפינוי היהודים מקרקוב. מתוך 60 עד 80 אלף יהודים נותרו בעיר רק כ-15 אלף בעלי אישורי עבודה. אלה נאלצו במרץ 1941 לעבור לגטו, שהוקם באזור התעשייה פודגורזה (Podgórze) בעיר. עובדיו היהודים של שינדלר, 370 איש, עשו דרכם ברגל יומיום מן הגטו למפעל וחזרה. בזכות הצלחתו הכלכלית, הרחיב שינדלר את מפעלו והקים מרפאה, חדר אוכל, משרדים וצרכניה. בשיאו, השתרע על פני 45,000 מטרים רבועים והעסיק כ-800 עובדים. ב-3 ביוני 1942 הצליח ברגע האחרון לחלץ את אברהם בנקיאר ממשלוח למחנה ההשמדה בלז'ץ.

במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב - יהודים רבים נשלחו להשמדה ואילו אלה שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסטי של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב, ברחוב ליפובה.

מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים לחסל את היהודים במה שכונה "הפתרון הסופי", החליט שינדלר לנסות ולהציל את עובדיו, החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם. הדרך היעילה ביותר להציל את עובדיו הייתה בהכרת שלטון הכיבוש הנאצי במפעלו כמפעל חימוש (Rüstungsbetrieb). הוא הצליח בכך בשנת 1943 בזכות העובדה שהמפעל החל בייצור תרמילי פגזים. בזכות ההכרה היה יכול לקבל עובדים יהודים נוספים מן האס אס. בספטמבר 1944 קיבל שינדלר כמאה עובדים ממפעלו של יוליוס מדריץ', בסיועם של מדריץ' וריימונד טיץ' (Raimund Titsch).

יהודי בשם סדלצ'אק, שליח "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני ועדת ההצלה. באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן אודות ההשמדה באושוויץ[4]. שינדלר נעצר ונחקר מספר פעמים בידי הגסטאפו. לראשונה נעצר ונחקר ב-1941 בחשד לפעילות בשוק השחור. ב-29 באפריל 1942 נעצר שוב בעקבות הלשנה על שנישק אישה יהודיה. בזכות קשריו עם האבווהר הצליח לרוב להשתחרר במהרה מן המעצר. מהות וטיב קשריו עם ראש האבווהר, קנריס, מעבידו לשעבר, אינם ידועים להיסטוריונים כיום.

ב-18 ביוני 1967 הוכר שינדלר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם. ב-24 ביולי 1993 אושרה ההחלטה להכיר באוסקר שינדלר כחסיד אומות העולם והוחלט להכיר גם ברעייתו אמילי שינדלר ככזו. הדבר היה לאחר דיונים חוזרים בוועדה לציון חסידי אומות העולם, בהם הוחלט "שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושאף על פי שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם". סיפורו של אוסקר שינדלר התפרסם בספר "רשימת שינדלר" שכתב תומאס קנילי, ושעל-פיו הופק בשנת 1993 סרטו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר". הספר והסרט עוררו הזדהות רבה עם דמותו של שינדלר.