מצפה יריחו – יישוב קהילתי דתי בגוש אדומים השייך למועצה אזורית מטה בנימין. שמו של היישוב ניתן לו בהיותו צופה על העיר יריחו. היישוב הוקם בשנת 1977 על יד גרעין דתי וגרעין חילוני. במהלך כהונתו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין, עלו המתיישבים למקום שיועד להם מלכתחילה ביריחו על אדמות מדינה. שר הביטחון באותה תקופה עזר ויצמן התנגד ולא אישר את העלתם לקרקע והם פונו למעלה אדומים. מאוחר יותר שר החקלאות אריק שרון הציע שיעלו למקום שנקרא "טיבק ריאש" – מצפה יריחו, ובתוך כמה ימים עלו המתיישבים על הקרקע. בשנת 1978 עקב סכסוכים פנימיים עבר היישוב פירוק ועבר לטיפול החטיבת להתיישבות. בשנת 1980 עבר הגרעין החילוני של היישוב למקום אחר והקים את ורד יריחו ובמקום נשאר הגרעין הדתי.

מנזר סנט ג'ורג' – הינו מנזר יווני אורתודוכסי ש"דבוק" לצלע ההר באפיקו נחל פרת. המנזר מכונה גם בשם "דיר מאר ג'ריס" או "מנזר חוזיבה". ראשיתן בהתיישבות חמישה נזירים סורים ומאוחר יותר המאה החמישית [התקופה הפורחת ביותר של נזירות מדבר יהודה] נזיר בשם יוחנן מהעיר תבי התיישב במקום והקים מנזר קוינוביון [הניגוד ללאורות שהיום פזורות ברחבי מדבר יהודה]. מאוחר יותר במאה השישית הורחב המנזר על ידי נזיר בשם "גיאורגיוס מכויזיאב" שעל שמו למעשה נקרא המנזר. המנזר נהרס ונבנה פעמים. פעם אחת בשנת 614 במהלך הכיבוש בפרסי, והוקם מחדש רק 400 שנה מאוחר יותר בתקופה הצלבנית. בפעם השנייה המנזר נהרס על ידי הערבים ששלטו אז בארץ. רק במאה ה-19 שופץ מחדש. המנזר בנוי משלושה מפלסים כאשר קומתו העליונה היא למעשה מערה שעל פי אמונתם של הנזירים במקום במערה זו התגורר אליהו הנביא בבואו לנחל כרית, ובה חי וניזון מלחם ומים שהביאו לו העורבים. כן מאמינים אותם נזירים כי במערה זו בישר המלאך לסבו של ישו יואכים כי אישתן חנה תלד את מרים הבתולה.

נבי מוסא – מדובר במסגד שנמצא כ- 10 ק"מ דרומית ליריחו ובו מתחם הקבר של משה לפי אמונם של המוסלמים. המנזר מוקף בפצלי שמן שחורים [אבן ביטומנית] בהם השתמשו עלי הרגל לחימום ובישול. צאלח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי השליט הממלוכי בייברס בשנת 1269. במשך הזמן נוספו למסגד עוד אגפים כדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר מידי שנה. סביב המקום ישנם קברים רבים של אותם עולי הרגל שנפטרו באת החג ומכובדים שביקשו להקבר ליד המתחם. המתחם בנוי בסגנון מוסלמי קלאסי האופייני לימי הביניים, מבנה מפור עם כיפות לבנות רבות וחצר גדולה הפונה לכיוון מכה. במקום התקיימו חגיגות בתקופת האביב שנודעו בשם "חגיגות נבי מוסא", חגיגות של עליה לרגל שמאמינים מוסלמים רבים היו עולים למתחם. במהלך הזמן התפתחו החגיגות והחג לחג חברתי פוליטי, בתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומיות ואנטי-ציוניות, עד שהמשטר הבריטי בארץ אסר על קיומם. על המתחם וכמובן על קבלת פני החוגגים היו אמונים בני משפחת אל-חוסייני, שהיו ידועים בעמדותיהם המיליטנטיות בכל מה נוגע ללאומיות הפלסטינית וביחס לציונות. היו מאז ניסיונות רבים לחדש את המסורת של עליה לרגל לקבר, אבל החשש הכבד שלאומנים פלשתינאים ינצלו את החג לשלהב מחדש את ההמון למטרות פוליטיות מנע מהממשלות להרשות את קיום החג מחדש. ככל הנראה צלאח א-דין הוא שיזם את החגיגות ומסורת עליה לרגל למקום לאחר שניצח את הצלבנים בקרב ירושלים בשנת 1187.