נהריים – אתר הגובל בין ישראל לירדן ובו שוכן מפעל החשמל. המפעל מוקם על גדות שני נהרות נהר הירמוך ונהר הירדן מכאן השם נהריים. את מפעל החשמל ההידרואלקטרי הקים בשמנו פנחס רוטנברג. זו הייתה תחנת הכוח הראשונה מבין ארבעה תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך נהר הירדן. עבודות הבניה החלו בשנת 1927 ובמקום הוקמה תחנת רכבת להסעות העובדים. הוקמה מערכת של מאגרים סכרים ותעלות. האתר נחנך באופן סופי בשנת 1932. גלדה מאיר נפגשה עם המלך עבדאללה פעמים בנהריים לקראת תום המנדט הבריטי בארץ. עם פרוץ מלחמת העצמאות הופסקה הפעילות באתר, "תל אור" היישוב ששימש מקום מגורים לעובדים באתר פונה בחלקו. באתר והיישוב נבזז על ידי החיילים הירדנים. לאחר הסכם השלום עם ירדן 1994 שופץ המקום ואף הוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". המקום שימש כחיץ בין ירדן לישראל שאפשר לתיירים לטייל במקום. בחודש מרץ 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות, תלמידות מבית ספר דתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי באזור. שבע תלמידות נרצחו באותו אירוע. במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו. גלעד מורכב משבעה תלוליות מוקפות בדשא ופרחים שכל תלולית מעוצבת בשמה של אחת מהבנות שנרצחו. באוגוסט 1918 הודיעה ירדן לישראל שהיא בוחרת להפסיק את החכירה של שטח האי למדינת ישראל, בתוך שנה תחיל ממלכת ירדן על השטח את ריבונותה המלאה.

מנחמיה – מושבה שהייתה מוכרת כמעצה מקומית. נוסדה בשלושה שלבים – 1901 התיישבו חמש משפחות על אדמות שנרכשו בדרום עמק הירדן ליד הכפר עבודייה. 1902 נצר איחוד בין המתיישבים עם אדמות מלחמיה, ובשנת 1903 התגבשה המושבה ממלחמיה ועליהם הצטרפו משפחות מזיכרון יעקב. "מלחמיה" היא היישוב היהודי הראשון באזור באותה העת. אפריל 1920 הותקפה מלחמיה על ידי פורעים ערבים, המתיישבים נאלצו לפנות את המקום לתקופה קצרה. בשנת 1921 שונה שם היישוב ל"מנחמיה" על שם מנחם, אבין של הנציב העליון הרברט סמואל. בראש המושבה עמד ועד מנהל.

אום ג'וני - במאה ה-5 לספה"נ ישב בכפר אגין (כפר אגון, כפר גון), הוא הכפר הערבי הקטן אום-ג'וני (אום ג'וניא). בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, היה הכפר אום-ג'וני שייך למשפחה פרסית, משפחת אפנדים מג'יד-א-דין, שעיבדו את אדמתם על ידי אריסים ושכירים ערבים. כעשרים משפחות גרו בכפר, שהיה בנוי בקצה המערבי של המישור. במערבו מדרון המשתפל לתוך עמק עמוק בו זורם הירדן, הכפר עבודייה נמצא 2 ק"מ מדרום לכפר. בשנת 1905 נקנו אדמות דלייקה ואום ג'וני ע"י פקיד יק"א חיים מרגליות קלווריסקי. לא נמצאו מתיישבים יהודים לשבת במקום, וערביי הכפר אום-ג'וני המשיכו לעבד את האדמות. בשנת 1907, רכשה הקרן הקיימת חלק מאדמת דלייקה ואת כל גוש אדמת אום-ג'וני שממזרח לירדן מידי יק"א. הייתה זו אחת מפעולותיה הראשונות של הקרן הקיימת בארץ ישראל.
ביוני 1908 הקים דר' ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית" את חוות הכשרת הפועלים בחאן במושבה כנרת, היא חצר כנרת, לשם התקבצו חלוצים לעבוד את אדמות החווה וללימוד ואימון בעבודה חקלאית. בסוף אותה שנה עם בוא הסתיו, נשלחו פועלים מהחווה לחרוש את אדמת אום-ג'וני כדי לכבשה בעבודה עברית ולהבטיח שלא תחזור לידי השלטונות התורכיים, כפי שהיו החוקים של אז. אותם פועלים גרו באום-ג'וני, חרשו במשך השבוע וחזרו לקראת שבת אל החצר.
סכסוכים שהתגלעו בין מנהל החווה לבין הפועלים הביאו לשביתה בחווה. בעקבות כך מימש ארתור רופין רעיון שהעלו הפועלים, "לתת לקבוצת פועלים מוכשרים גוש אדמות גדול שאותו יעבדו וינהלו באופן עצמאי" והקצה למימוש רעיון זה את אדמת אום-ג'וני, כ-3,500 דונם. כך הוקמה "קבוצת הכיבוש", שכללה שמונה חברים וחברה אחת מבחירי פועלי הגליל, שנבחרו על ידי המפלגות השונות. אלו עיבדו את אדמת אום-ג'וני במשך שנת תר"ע, שהייתה שנה ברוכה והסתיימה ברווח גדול. כך הוכיחו הפועלים שניתן להתנהל באופן עצמאי ומוצלח מבחינה כלכלית. אנשי הקבוצה התגוררו בחושות של הכפר הערבי וכן בצריף שהובא ברכבת מחיפה, הורכב והועמד בין בתי הכפר. צריף שהפך להיות סמלה של דגניה.
בסוף שנת 1910, לאחר שהתפזרה "קבוצת הכיבוש", הזמין ארתור רופין את חברי "הקומונה החדרתית" לבוא ולתפוס את מקומם. חלק מאנשי הקומונה חשבו שאין זה נאות להמשיך מה שאחרים החלו, אולם לאחר לבטים נענו חברי הקומונה ובאו להתיישב באום-ג'וני. מעשה אום-ג'וני" לא התפרסם בתחילתו בכדי למנוע אכזבות במידה ויכשל, וכן בכדי למנוע התנגדות מצד חלק מהנהגת "ההסתדרות הציונית". עם הצלחתו יצא שמו בארץ כולה, הלהיב את תנועות הפועלים וזכה להכרה ותהודה רבה בגולה. חברי הקומונה המשיכו לשבת באום ג'וני ולעבוד קשה כדי לבסס את המשק. כאן התגבשו נוהלי עבודה ודרכי ארגון וסדר, כאן התחילו אורחות חיי הקבוצה, בהם בלט מאבק האישה על מקומה בעבודה ובחברה תוך דרישה לשוויון זכויות וחובות מלא. החבורה יצרה קשרי שכנות טובים עם ערביי צמח ועובדייה, אך עם שבטי הבדואים הנודדים, שפשטו דרך קבע בעמק, היו התנגשויות אלימות. הקשר עם קבוצות הפועלים שפעלו אז בארץ נשמר ואף התהדק. בעת ישיבתם באום ג'וני החליטו החברים לקרוא ליישובם בשם "דגניה", כפי שכתבו במברק לארתור רופין "קראנו את מושבתנו דגניה על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו". עם הצלחת השנה הראשונה החליט המשרד הארץ ישראלי לבנות לדגניה יישוב קבע ליד מוצא הירדן מן הכנרת. במקום הוקמה חצר, וסביבה מבנים נוספים. לאחר כשנה וחצי של ישיבה באום-ג'וני, בחג השבועות 1912, עברה הקבוצה לנקודת הקבע.

יופי של תמונות ממסלול מהנה ומעניין - ותערובת מוצלחת של חבורה, מזג אויר, נקודות עניין , נוף.... כן ירבו !