שבוע לאחר הסערה הגדולה, ותחילת חודש חדש יצאתי לדווש, להתבונן בטבע, לראות את הנזקים, וליהנות מהשמש הזורחת, הצילומים מדברים בעד עצמם יום כחול כתום פתאום, בא שוב בחום, בא שוב בתום לב, ויום מתחיל לנשום, לרשום תכלת לרקום, יש עוד מקום לחלום. כל שרציתי, כל שקיוויתי, עוד בליבי, עוד לפני, קם עגול וחם, דומם על העולם שמש מושלם , קם על חול וים, סולם, אור לכולם, אות לאדם הנרדם, כל שרצינו... הם סובבים אותה, שבעת כוכבי הלכת, אך היא בוערת אל חיוורון פניו, והוא רחוק כל כך, בשמי כדור הארץ, אבל נכסף אליה לאש זהב. צל הירח אל פני השמש נמשך, תמיד בין יום ובין לילה, נוגעים שם למעלה, וזה לא די לו, לא די לה - רק לרגע והלאה. וכך כל יום, שנים אין ספור, הוא מת באורה, היא באורו. שקיעת זריחה ורודה, אהבה אבודה. לא פעם בייאושם הם מחשיכים לרגע, ליקוי ירח, וליקוי חמה, אך במרדף הזה הם מאירי שמיים, שבויים במסלולם בלי נחמה. התגמול המלא היה עוד כמה קילומטרים נוספים לרפרטואר: אורך המסלול: 45:57 ק"מ - גובה מצטבר: 185 מ' - זמן מוארך (4:06) ארבע שעות ושש דקות. שבת שלום מבורכת לכול החברים, נתראה שוב בשבילים. פיירו, מצ"ב לינק לגלריה: