חלפה שנה מאז שעברתי לתל אביב, המעבר בין העונות חורף לקיץ היה הדרגתי, החורף חלף לו, האביב הגיע, נזכר בחורף הירושלמי על תקופת השלג. יש לומר שבתל אביב יורד יותר גשם, אך הרבה יותר חמים מירושלים. המעיל התרגל לאט, לאט, לארון, הימים הלכו והתארכו ואני ממשיך לדווש על האופניים. ולמרות זאת השבוע השינוי נראה קיצוני. כמה ימים של חום שרבי עברו על העיר, חמסין של ממש. די מוזר לחשוב שהאביב והצמיחה המדהימה הזו גורמת לי לחשוב על מוות , אבל נראה שהצמחים חיים בשלום עם הניגוד החריף הזה, ואני מאוד אוהב להסתכל עליהם ולהרגיש את החיים שלי משתקפים בחייהם. כרוכב אופניים, אני מאוד זהיר, אבל ברכיבת כביש המוות בשבילי נוכח תמיד, מאיים ולא מפחיד בעת ובעונה אחת. כשאני מסתכל על העצים ואני רוכב על האופניים אני מרגיש שאני במאה אחוז חי כרגע, ועצם הידיעה שאולי בעוד שנייה אורב לי המוות בכבודו ובעצמו לא פוגעת בתחושה הזו, אולי דווקא מעצימה אותה. כשהידיעה הזו חולפת בראשי אני פשוט מבקש שזה לא יקרה, מן תפילה קטנה אקספרס ואני ממשיך הלאה. באופן כללי אני מעדיף לא להיאחז במחשבות על מוות יותר מדי זמן מחשש לעין הרע, וגם תפילה היא סוג של מחשבה, ומצד שני להתפלל ארוכות כשאתה רוכב על אופניים זה רעיון גרוע בכל מקרה. חושב לעצמי, בעוד כמה חודשים לא רבים הם ישירו את כל הפאר הזה מעליהם ושוב יעמדו עירומים כל החורף, מאיפה המוטיבציה הזו? אני חושב על הנרקיסים שפורחים עכשיו בפארק, הם נולדים מחדש כל שנה, משקיעים את כל מרצם בפרח ואז מתים אחרי חודש או חודשיים רק כדי לעשות שוב את אותו הדבר בשנה הבאה. סיפור רכיבת הבוקר עם אור שחר ראשון יצאתי לגיחה מהירה בחיק הטבע, שילוב של רכיבת שטח וכביש, התחלתי משכונת המשתלה , לשדות תל ברוך צפון, לאורך פארק הירקון עד לנמל תל אביב, המשכתי לאורך טיילת החוף עד נמל יפו, חזרתי לנמל תל אביב, והמשכתי לאורך טיילת החוף תל ברוך עד חוף הצוק, המשכתי למרינה הרצליה, ולאורך חופה הצפוני של העיר, חזרתי דרך מחלף פי גלילות, משם חתכתי דרך שדות רמת השרון עד שכונת המשתלה חזרה הביתה התגמול המלא היה עוד כמה קילומטרים נוספים לרפרטואר: אורך המסלול: 60:25 ק"מ - גובה מצטבר: 225מ' - זמן מוארך (4:23) ארבע שעות, עשרים ושלוש דקות. המשך שבוע טוב ומהנה לכול החברים, נתראה שוב בשבילים. פיירו