בין שני ערים, על ההבדל בין תל אביב לירושלים 15.7.2019
אמנם לא נולדתי בחיפה, ולא בירושלים, אבל כ 35 שנה עבדתי, התגוררתי בה, או נכון יותר אני מאז שעברתי לגור בתל אביב, אני שייך למעוט שעשה את הדרך מתל-אביב לירושלים, על מנת לדווש בהרים ולפגוש את חבריי לרכיבה.
תל-אביב צעירה ותוססת, שיש לה מסעדות גורמה לעילא ולעילא, שיש גלריות אמנות, מוזיאונים, סרטים ומועדונים מכל סוג ומין, פילהרמונית ואופרה, ואפילו ים, שהברים פתוחים כל הלילה והבירה נשפכת כמו יין, שהחברֳה רוקדים מסטולים כמו בגואה, ועושים אהבה כמו פעם, או אולי אהבה חדשה ולפעמים אפילו מדליקים נרות בכיכר רבין, אבל מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על השמיים שלה. תסתכלו על השמיים, על שְמי תל-אביב, מרבית ימות השנה כחולים, כחולים ושוב כחולים.
כחול עמוק, חד גוני, פרוס מעליך, יציב, קפוא, משעמם, מת, עוד רגע יבלע אותך ותהיה כחול גם כן, ולא ידעו בכלל שהיית, שהתבוננת פעם בכחול שמעלך. שום אפור לגיוון, שום שנוי, לא זורמים, לא משתנים, כחולים כמו שמי קליפורניה.
השמים של תל-אביב גלויים כמוה, עיר ערומה, חשופה, עיר בביקיני, חוטיני, בלייני. אין לאן לברוח, אי אפשר להתחבא, אי אפשר להשפיל מבט.
אין צללים בתל-אביב, גם בצל תגלה אותך השמש, הכול שטוח. אם רוצים להתחבא צריך לחכות ללילה, כי בתל-אביב יום הוא יום בלבד, אין בו רמז לחושך שיבוא. רק דורכת כף רגלך בתל-אביב, וכבר אתה חשוף, מזיע, מגורה, מסתובב כל הזמן עם זין זקור, לא עלינו. די, כמה אפשר, כמה מתיש, חם מדי, אור מדי, חוזרים לירושלים.
ירושלים החבויה בין הרים, ולא סתם ככה שוכבת על החול כמו תל-אביב, משתזפת ערומה, מופקרת, מכוערת מרוב חשיפה, רואים לה כל פגם.
ירושלים עטופה, מצטנעת, חסודה, יש לה אבנים וחומות, מגדלים, חצרות, שערים ובתי קברות להסתתר מאחורי המצבות, מאחורי העננים להתחפש, לשחק מחבואים, כמו סיפור על חיינדלעך וקניידלעך, רק כשמתחשק לה. מאחורי כל אבן, מעבר לכל גדר מסתתרת חצר שלא ידעתָ.
ירושלים הנסתרת, המסתורית. כן, כן, זאת שלא בטוח שתישאר שלנו, אתנו. לא לנצח, ואפילו הרף העין לא מובטח בה, ירושלים שמבטיחה ולא מקיימת, מאהבת מסתורית, גחמנית, רמזנית, קורצת, פאם פאטל, מבטיחה ולא מקיימת, מאהיבה ונעלמת. אף פעם לא משעמם אתה, אף פעם לא משעמם בה.
עיר שחייה נסתרים, חפור וחפור בה ולא תמצא את סודה. הסוד סוד תמיד, נצחי, לעולם לא ייפתר. כמה מתים קבורים פה, כמה חיים, שכבות, שכבות. מדהים, עד כמה חיים מֵתיה. שלא לדבר על מזג האוויר, מתגוון, משתנה, מבדיל בין בוקר, צהרים וערב, משאיר מקום להפוגה, התמתחות. מאפשר נשימה, מנוחה, אסוף כוחות למחר. התחדשות. יום חם מבשר את קרירות הערב שיבוא.
ירושלים, ירושלם, עיר שלם, עיר שלמה, עיר של שלמות, איזו פאטה מרוגנה, אוטופיה, תעתוע דמיון, הרי אין כמוה חצויה בערים, ומחולקת ומחַלקת ומחלוקת, בגלל המגוון האנושי, בגלל השוני, בגלל השכבות והרבדים, והעושר והעוני, והדת והפוליטיקה והעבר ומה יהיה אתה מחר. עיר שלום, אמרנו, איזו חוצפה לחלום ככה.
אז זאת ירושלים, אפילו בשמה חולמת שלום, מתימרת, מבטיחה וכמו כל בעל חלום, נושאת גם את שברו.
בגלל כל אלה ירושלים היא עיר אנושית הרבה יותר, בגלל שהיא זורעת תקווה אבל בו בזמן, בעצם נטיעת התקווה היא כבר טומנת את פך האכזבה. ממזרתא שכמותה, בוגדנית, מתנשאת שכמותה. מעניינת.