החדשות הטובות הקלה בסגר, מה זה אומר לגבאי בתור רוכב אופניים?
מאז תחילת הסגר שמרתי על רוב הנהלים של משרד הבריאות, אך כן התרחקתי יותר ממאה (100) מטר מביתי, עם מעט חששות שיתפוס אותי שוטר.

כן יצאתי לדווש למרחקים של 20 – 30 ק"מ מביתי, אך תמיד הרחק מההמון הסוער, בודד בשדות, ובשבילים.
הדילמה שלי עכשיו, הגיל שלי, ולאן הדיווש עכשיו כאשר אושר תוספת מרחק של עוד 400 מטר.

הנוסחה וחישוב פשוט: במרחק של מטר 100 – דוושתי 30 ק"מ.
אכן במרחק של 500 מטר יהיה שווה 500 X 30 = 15000 ק"מ, מוכן להסתפק ב 45ק"מ.
האם משהוא במשרד הבריאות יכול לאשר לי את אנליזת הנוסחה והחישוב שלי.

קשה לי לאמין, וזו בכלת דילמה שיצטרך להתמודד איתה לשקול דעתי - "הקורונה עדיין לא יוצאה מפה, ולא תצא כלן כך מהר, היא הולכת ללוות אותנו במשך זמן רב, ולכן נצטרך לעשות התאמות משמעותיות בשגרת חיינו. הדברים ייראו אחרת ממה שהיו לפני, יש פה מספיק גחלים לוחשות, מספיק אנשים חולים שיכולים ליצור תבערה מחודשת של האוכלוסייה.

מונולוגים מהקורונה: התובנות שלי מהחיים בסגר

היא גבתה קורבנות רבים, הנחיתה מכה קשה על הכלכלה ולקחה מאתנו את אחת הזכויות הכי בסיסיות - החופש שלנו, אבל אם חושבים על זה חזק חזק, לקורונה יש גם לא מעט צדדים חיוביים ויעידו על כך כמה מחברי מקהילת רוכבי האופניים.

כמו כולם, אני מניח, ניסיתי להסתכל על בוא הקורונה בקטע חיובי ולעשות, מצאתי לי יותר זמן עכשיו לעצמי, התמסרותי לכתיבה, להשלמת פערים בקריאה, לעזור לאשתי בבישולים, בניקיונות בבית.

לא יודע מה, אבל משהו בקורונה הזאת, מדכא את החשק, אך למרות הכול היו לי דברים לתקן בבית, לצבוע פינת האוכל במרפסת, עבודת כיסוי איטום על ידי פרופיל אלומיניום במקלחון חדר הורים, ובחדר שרות, סידרתי את המחסן, אבל שסיימתי את המשימות שאלתי את עצמי, למה? ממילא אף אחד לא בא לבקר, אז מה הטעם.