חוץ מלדווש בסולו, אני עדיין מפחד לצאת מהבית מחשש להידבקות בקורונה, ובכול פעם שאני יוצא לסידורים או לפגישה, או שפוגש את הנכדים שלי, אני חש הרגשה מוזרה של חוסר ודאות, פחד, ומחשבות "אולי נדבקתי".

מספר הנדבקים והחולים אמנם נמצא בירידה מתמדת, אך עבורי ועבור רבים הפחד הגדול מנגיף הקורונה עוד קיים, והחשש לחזור לפעילות חברתית סדירה משאיר את רובנו בבית. "כבר אין לי אמון באנשים שסביבי", מעדיף להישאר בבית.
מאז תחילת המשבר אני גם מקפיד על ההנחיות משרד הבריאות, בהתגוננות מהנגיף מפני שאני מאמין שהן נכונות ומתאימות למצב, אבל אני חושב שהאופן שבו הגיב העולם המערבי כלפי הקורונה מעיד לא רק על הקטלניות שלה, אלא גם על פחד המוות שלנו.

מגפת הקורונה והסגר העצימו תחושות כמו בדידות, חרדה ודכדוך, אין ספק שהעולם השתנה לא תהיה חזרה לפעילות הכלכלית שלפני הסגר - אנשים רבים איבדו את מקור הפרנסה. הזמנים המודרניים דחקו את המוות אל מחוץ לטווח הראייה שלנו, אבל הוא עדיין שם, וגם ההתייחסות שלנו אליו.

היחס הזה בלט יותר בתקופת משבר הקורונה, שבה היה ברור שהאופן שבו הגבנו כלפי המגפה לא רק משקף את פחד המוות שלנו אלא מחמיר אותו.
זה נהיה הרבה יותר מפחיד בתקופה האחרונה, מאז תחילת משבר הקורונה, אני חושב שאחד הנזקים הקשים של המגפה הוא השם הרע שהיא הוציאה למוות. הפחד מפניו לא החמיר רק בגלל מראות קשים של חולים או של מתים, אלא נעוץ במסרים הלא ישירים שהביעה ההחלטה להגן על עצמנו מפניו באמצעות סגר. אין ספק שמשבר זה הוביל אותנו למשבר כלכלי חמור שתוצאותיו הקשות מאוד כוללות עלייה בפשיעה, באלימות, בחרדה ובגזענות, לצד מחירים אחרים כמו גידול במקרי אלימות נגד נשים והתעללות בילדים.