משבר הקורונה דורש שינוי חברתי והתנהגותי, זב מציב אתגר לא פשוט בפני מקבלי ההחלטות, וכן בפני הציבור, שצריך כעת להתרגל למציאות חיים חדשה. בעיני דרוש אסטרטגיה חדשה, על המדינה לנקוט כדי להחיל משמעת אזרחית וציות להנחיות גופי הבריאות.
האתגר העיקרי של המדינה הוא להחליט מהי המוטיבציה המרכזית שמבקשים להדגיש כדי לגרום לאנשים להקפיד על בידוד.

לצורך אכיפה של כלל ההתנהגויות המצופות מן הציבור, מובן שכדי להשיג שיתוף פעולה של 100% יש עדיפות לשימוש בסנקציות. אולם כאשר ההערכה היא שיש חשיבות רבה בשיתוף פעולה וולונטרי של הציבור, יש לנסות וליידע את הציבור כי התנהגותו מנוטרת, אבל לא להדגיש קו זה בשל הנזקים שלו למוטיבציות האחרות.

משבר הקורונה אילץ את בני ה-60+, גם את הבריאים והחזקים ביניהם, להישמר יותר מכולם עד כדי בידוד קפדני. לצד הקשיים שבידוד זה עשוי לעורר, לאוכלוסייה המבוגרת קיים יתרון משמעותי על הצעירים בזכות התבונה וניסיון החיים שצברו, ואלה עומדים לרשותם בהתמודדות עם המשבר הנוכחי ועם הסכנה הבריאותית הנלווית לו. פתאום באמצע החיים, אומרים לכם: "רגע... תעצרו... אתם 'קשישים', ואתם בסכנה, אבל אתם רק בני 60 או 70.

לציבור יש דרכים רבות להימנע מלציית: לפרש את הקִרבה לחולה כלא משמעותית או לנהוג בחוסר אחריות בתוך ביתם כששום איכון טכנולוגי לא יכול לזהות את המיקום המדויק בתוך הבית. השימוש במוטיבציות האחרות צריך להיעשות גם הוא בזהירות רבה ומתוך בחינה של המחיר הנובע מכל אחת מהן.

כך למשל, ייתכן שניתן להמיר את הדרישה לסולידריות חברתית, שעשויה להשפיע באופן לא אחיד על קבוצות שונות בחברה, בהדגשה שלכל אחד, גם אם הוא צעיר ובריא, יש בני משפחה פגיעים יותר. מחקרים מראים שכאשר אנשים נדרשים לחשוב על אדם מסוים שייפגע בשל התנהגותם, הם יפעלו בצורה טובה יותר משפעלו למען מניעת פגיעה אמורפית כלשהי, אף שהיא נוגעת לאנשים רבים יותר.

ואז מגיעים המנהיגים שלנו, שהם בגילכם וקצת יותר, הם עובדים סביב השעון – ולכם אומרים להתרחק, לעצור, לא להמשיך בתפקידים שמעניקים לכם חיים. ואתם הרי כבר ראיתם הרבה ועברתם מלחמות, מחלות, אובדניים – את כל סוגי המשברים. ואתם, על בשרכם, יודעים שגם זה יעבור, אבל אתם עצובים שמרחיקים אתכם מהמשפחה, מהנכדים, מהחברים ומהעיסוקים שאתם אוהבים.

אתם חוששים מההשלכות של הקורונה על הכלכלה, ועל המשפחה הקרובה והרחוקה. הכאוס במדינה מפחיד אתכם לעיתים יותר מהתמודדות עם סיכוני המחלה. המצב הזה, שיש בכם חוזק, ניסיון חיים, כוח לסייע, יכולת להרגיע, אך בד בבד במרכז השיח החברתי מוצגות החולשות שלכם ומבקשים מכם להיות פסיביים כי אתם בסכנה. זה מבלבל ואולי אפילו מרגיז.

התפרצות הקורונה הטיחה את כולנו לצנטריפוגה של מצבי קיצון ואי ודאות, שמאלצים אותנו לנטוש את התוואים הפסיכולוגיים המוכרים, החשש "אנחנו עומדים בפני קפיצת מדרגה תודעתית, במונחי אבולוציה פסיכו-ביולוגית זו רבולוציה"
עם כל חיינו ניסינו לייצר ודאות מול הכאוס, נראה שההתפתחויות האחרונות מלמדות שאנחנו צריכים לוותר על המלחמה, התפרצות מגפת הקורונה קוברת תחתיה את כל הניסיונות ליצור עולם מבוסס ודאות. הקונספציה קרסה תחת ההפתעה שהטבע הכין לנו.

המוח האנושי מחווט כך שהוא מנסה לייצר שרשראות של סיבה ותוצאה. הנטייה הזו, המובנית מוחית, לנבא ולהסיק מסקנות, הביאה אותנו לתלות ולהתמכרות לוודאות. "המצב החדש, שנכפה על העולם כולו בעקבות נגיף הקורונה, מאלץ אותנו לנטוש את התוואים הפסיכולוגיים הישנים, שאינם אדפטיביים יותר. זו למעשה קפיצת מדרגה אבולוציונית-פסיכולוגית כלל עולמית".