סיפור הקורונה הגיח אלינו בשלבים, בהתחלה שמענו עליה מרחוק, כמו בעיה פנימית של סין, אף אחד לא התרגש מזה, אך מהר מאד היא החלה להופיע אצלנו ומיד הודיעו על עוד הגבלות, מוסדות לימוד, עבודה ולבסוף סגר כללי . כולנו הרגשנו את זה בכל צורה אפשרית, רובם בייחוד הרגשנו את זה בכיס, חלקם יצא לעבודה מהבית, חלק אחר יצא לחל"ת וחלק אחר הרגיש את זה דווקא בעליה במכירות (ענפי המחשוב והמזון). הכלכלנים שהיו עסוקים במשך חודשיים בצורה מגמתית לדבר על האסונות של הקורונה מתחילים לאט להיעלם ואת מקומם תופסת תפיסה קצת יותר אופטימית כזו שמדברת על כך שישראל תתאושש יותר מהר ממה שחושבים, קצב הצמיחה שלנו בע"ה יעלה הרבה על התחזיות ובנוגע לגירעון הממשלתי צופים שהוא יהיה פחות נוראי ממה שהעריכו. חזרנו לשגרה, אמנם שונה, חלק מהילדים נשארו עדיין בבית, וחלק חזר לבית הספר ולגנים, העבודה עדיין לא כהרגלה. תחילת חודש יוני, המדינה ניסתה תחזור לשגרה כמעט מלאה, אך לא בהצלחה, עקב עליה גדולה בתחלואה עקב חוסר משמעט בציבור הישראלי, הכיוון כעט לא ברור. העולם כבר לא יהיה כשהיה, עכשיו צריך להילחם כולנו, כאיש אחד, במגפה הנוכחית ובאסונות הבאים שעוד נכונו לנו. פנינו צריכות להיות מופנות כלפי העתיד וכל היתר איננו חשוב. מגפת הקורונה, ולא רק היא, גם השריפות באוסטרליה והפשרת הקרחונים ועוד תופעות המתרחשות באחרונה, הן מסרים מן העתיד. רמזים מטרימים, אזעקות מייללות, על איך שהעולם שלנו עומד להיראות ומה יקרה לו ולנו אם נמשיך להתנהג כאילו הקורונה היא רק איזו תקלה קלה, ואחרי שנתגבר עליה, נחזור לשגרה. אם כך ננהג, נמשיך להפר את ההנחיות, נעמיד את חיינו, את האנושות כולה, בסכנת הכחדה. העולם השתנה. ואנחנו מה? הנמשיך אותו דבר? העולם הרי השתנה. האנושות כולה, אפילו מנהיגי העולם, מנהלות עכשיו מלחמה שונה מהמלחמות שהורגלנו בהן בין דתות, עמים, מדינות, בין בני אדם לבני אדם. עכשיו זוהי מלחמה של כל בני האדם בעולם נגד וירוס, מחלה, מגפה, המאיימת להרוג בנו בהמונינו. המלחמה בקורונה היא בינינו, כלל בני האדם, לבין מפלצת שאנחנו, בני האדם, יצרנו במו ידינו וקמה עלינו לכלותינו. הדוגמה הקטנה שלנו, מדינת ישראל, מלמדת שכנראה לא נלמד דבר ממשבר הקורונה, אנחנו אומנם מבינים שהעולם השתנה, אבל אנחנו לא מבינים שגם אנחנו צריכים להשתנות. משבר הקורונה הוא