מעגן – קיבוץ השייך למועצה אזורית עמק הירדן. הקיבוץ הוקם בשנת 1949.במובלעת עין גב שהייתה חלק מארץ ישראל אך נמצאה בצד הסורי של קו הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. על פי סימן 5 של ההסכם, מטרת ההסכם הייתה להביא לשיבה הדרגתית לחיים אזרחיים נורמליים במובלעת. ליו"ר ועדת שביתת הנשק ניתנה הסמכות לאשר חזרת אזרחים לכפרים ויישובים במובלעת. לפי הפרשנות הסורית, שטח המובלעת היה שטח הפקר, בו רק לאזרחים שהתגוררו בשטח לפני המלחמה מותר היה להתגורר. לעומת זאת, לפי הפרשנות הישראלית השטח היה תחת ריבונות ישראלית, אף על פי שהיה אסור להחזיק בו צבא. הבדלי פרשנות אלה ורצונה של ישראל לבטא את ריבונותה בשטח היו אחד הגורמים העיקריים להקמת מעגן (כמו גם יישובים אחרים שהוקמו בשטח המפורז). הקיבוץ הוקם על ידי עולים מטרנסילבניה שחלקם עלו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. בין חברי הגרעין המקוריים היה פרץ גולדשטיין, מצנחני היישוב לאירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה. כן הצטרף לקיבוץ רס"ן יואל פלגי, מקימה של יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל, ומפקדה הראשון.

אום ג'וני - במאה ה-5 לספה"נ ישב בכפר אגין (כפר אגון, כפר גון), הוא הכפר הערבי הקטן אום-ג'וני (אום ג'וניא). בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, היה הכפר אום-ג'וני שייך למשפחה פרסית, משפחת אפנדים מג'יד-א-דין, שעיבדו את אדמתם על ידי אריסים ושכירים ערבים. כעשרים משפחות גרו בכפר, שהיה בנוי בקצה המערבי של המישור. במערבו מדרון המשתפל לתוך עמק עמוק בו זורם הירדן, הכפר עבודייה נמצא 2 ק"מ מדרום לכפר. בשנת 1905 נקנו אדמות דלייקה ואום ג'וני ע"י פקיד יק"א חיים מרגליות קלווריסקי. לא נמצאו מתיישבים יהודים לשבת במקום, וערביי הכפר אום-ג'וני המשיכו לעבד את האדמות. בשנת 1907, רכשה הקרן הקיימת חלק מאדמת דלייקה ואת כל גוש אדמת אום-ג'וני שממזרח לירדן מידי יק"א. הייתה זו אחת מפעולותיה הראשונות של הקרן הקיימת בארץ ישראל.
ביוני 1908 הקים דר' ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית" את חוות הכשרת הפועלים בחאן במושבה כנרת, היא חצר כנרת, לשם התקבצו חלוצים לעבוד את אדמות החווה וללימוד ואימון בעבודה חקלאית. בסוף אותה שנה עם בוא הסתיו, נשלחו פועלים מהחווה לחרוש את אדמת אום-ג'וני כדי לכבשה בעבודה עברית ולהבטיח שלא תחזור לידי השלטונות התורכיים, כפי שהיו החוקים של אז. אותם פועלים גרו באום-ג'וני, חרשו במשך השבוע וחזרו לקראת שבת אל החצר. סכסוכים שהתגלעו בין מנהל החווה לבין הפועלים הביאו לשביתה בחווה. בעקבות כך מימש ארתור רופין רעיון שהעלו הפועלים, "לתת לקבוצת פועלים מוכשרים גוש אדמות גדול שאותו יעבדו וינהלו באופן עצמאי" והקצה למימוש רעיון זה את אדמת אום-ג'וני, כ-3,500 דונם. כך הוקמה "קבוצת הכיבוש", שכללה שמונה חברים וחברה אחת מבחירי פועלי הגליל, שנבחרו על ידי המפלגות השונות. אלו עיבדו את אדמת אום-ג'וני במשך שנת תר"ע, שהייתה שנה ברוכה והסתיימה ברווח גדול. כך הוכיחו הפועלים שניתן להתנהל באופן עצמאי ומוצלח מבחינה כלכלית. אנשי הקבוצה התגוררו בחושות של הכפר הערבי וכן בצריף שהובא ברכבת מחיפה, הורכב והועמד בין בתי הכפר. צריף שהפך להיות סמלה של דגניה. בסוף שנת 1910, לאחר שהתפזרה "קבוצת הכיבוש", הזמין ארתור רופין את חברי "הקומונה החדרתית" לבוא ולתפוס את מקומם. חלק מאנשי הקומונה חשבו שאין זה נאות להמשיך מה שאחרים החלו, אולם לאחר לבטים נענו חברי הקומונה ובאו להתיישב באום-ג'וני. מעשה אום-ג'וני" לא התפרסם בתחילתו בכדי למנוע אכזבות במידה ויכשל, וכן בכדי למנוע התנגדות מצד חלק מהנהגת "ההסתדרות הציונית". עם הצלחתו יצא שמו בארץ כולה, הלהיב את תנועות הפועלים וזכה להכרה ותהודה רבה בגולה. חברי הקומונה המשיכו לשבת באום ג'וני ולעבוד קשה כדי לבסס את המשק. כאן התגבשו נוהלי עבודה ודרכי ארגון וסדר, כאן התחילו אורחות חיי הקבוצה, בהם בלט מאבק האישה על מקומה בעבודה ובחברה תוך דרישה לשוויון זכויות וחובות מלא. החבורה יצרה קשרי שכנות טובים עם ערביי צמח ועובדייה, אך עם שבטי הבדואים הנודדים, שפשטו דרך קבע בעמק, היו התנגשויות אלימות. הקשר עם קבוצות הפועלים שפעלו אז בארץ נשמר ואף התהדק. בעת ישיבתם באום ג'וני החליטו החברים לקרוא ליישובם בשם "דגניה", כפי שכתבו במברק לארתור רופין "קראנו את מושבתנו דגניה על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו". עם הצלחת השנה הראשונה החליט המשרד הארץ ישראלי לבנות לדגניה יישוב קבע ליד מוצא הירדן מן הכנרת. במקום הוקמה חצר, וסביבה מבנים נוספים. לאחר כשנה וחצי של ישיבה באום-ג'וני, בחג השבועות 1912, עברה הקבוצה לנקודת הקבע.

כנרת – היישוב נוסד כמושבה בשנת 1908 על ידי חברת יק"א לצד חוות כנרת שקמה כמה חודשים לפני כן, בראשיתו תושביו היו בעיקר איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ, אולם במשך ארבע השנים שלאחר-מכן התחלפה מרבית האוכלוסייה בחלוצים צעירים מבני העלייה השנייה לאחר קום המדינה, המדיניות העקרונית של משרד הפנים הייתה שהמושבות ינוהלו על ידי רשויות מקומיות עצמאיות – מועצה מקומית או עירייה, ולא ייכּללו במועצה אזורית. על-פי מדיניות זו, הוקמה מועצה-מקומית; המועצה פעלה לשימור אופיו הכפרי של המקום ולשחזור ושימור אתריו הקדומים. במסגרת איחוד רשויות מקומיות ב־2003, בוטלה המועצה המקומית והכפר צורף למועצה האזורית עמק הירדן. כיום היישוב מנוהל על ידי ועד מקומי, כמו רוב היישובים הכפריים הישראליים.