כולנו עוטים על עצמנו מסכות לפעמים, אך לעיתים המסכות נדבקות לנו היטב לפנים ואנחנו כבר לא יודעים איפה התחפושת מתחילה ואיפה אנחנו נמצאים בתוכה.
אולי הגיע הזמן להשאיר את המסכות לחג פורים בלבד?
המסכה - פנים רבות לה, ומה המסכה שלכם?
יהירות, ביקורתיות, בוטות, גסות רוח, עלבונות או אולי ריצוי, ויתור, התבטלות, התרפסות שתיקה? ואולי דווקא שמחה, חיוכים, מצב רוח טוב? להראות לכולם שהכל בסדר אצלכם גם כששום דבר לא בסדר ואתם מרגישים שהכל קורס?
האם גם אתם חשים את הפער העצום בין מי שאתם באמת לבין הדמות הזאת שאתם מציגים כלפי חוץ? האם גם אתם מרגישים רע אבל מעמידים פנים שהכל תקין? האם גם אתם מתוסכלים מכך שאיש לא רואה אתכם? האם גם אתם מיואשים מכך שלא מכירים את היופי והעדינות שיש בכם? האם אתם פוחדים שהאנשים הכי קרובים אליכם לא יקבלו אתכם כפי שאתם? האם גם אתם מסתירים את עצמכם?
סיפור רכיבת הבוקר
החיים האלה, הפכים כאלה, הם מחשיכים והלאה משחור לתכלת. גם אם לא רוצים אז שוכחים, וכשרוצים לנוח לא נחים, כשהכל סגור כבר יש פתחים, החיים האלה ממשיכים.
בין הסמטאות, היו לי כמה הרהורים, רואה את כולם ממהרים, טמאה לדעת , האם ישנם עדיין מאושרים, שרודפים אחרי כלום, וקצת קשה להם לקום.
הזמן עובר והחיים האלה ממשכים, בדרך היו לי כמה היסוסים, האם בזבזתי את הזמן, לאן אני ממשיך.
רוצה להתרגש ולחבק את הילדים, והנכדים, ולהגיד תודה כולנו אנשים.
באמצע החיים כבר לא מרגיש עוד מאחור, הרווחתי נחת בכאב ואין לי כבר שיער, מוכן למחילה. להתפשר כבר לא קללה כנראה שככה זה מאמצע החיים, אולי עשיתי טוב, למדתי גם לכאוב, והתעקשתי גם לאהוב.
הזמן לימד אותי שאהבה זה לא רק טעם, זו עבודה, זה קצת ריצה למרחקים.
לאורך השבילים קוטפים את כל הפרחים, גם כשאנשים כאן עוד בוכים, גם כשנגמרות כל הדרכים, החיים האלה ממשיכים.
שילוב של רכיבה וביקור אצל "השיננית" שלי, אכן חזרתי מרכיבה מאתגרת, נהניתי לדווש בסמטאות רמת גן – ז'בוטינסקי, שכונת אגמי, וטיילת החוף תל אביב יפו. נהניתי גם מהחוויה ייחודית של שקיעת השמש לאורך חוף הצוק בשעות הערב.
• זמן רכיבה: (5:24) חמק שעות, ועשרים וארבע דקות.
• תוספת של כמה ק"מ לרפרטואר: 46:63 קילומטר.
• טיפוס מצטבר: 265 מטר.
"מאחלת לכולם, פורים שמח, שיהיה לנו רק טוב".
פיירו
קישור מצורף לגלריה: