החיים האלה ממש ים-26.2.2021.
קצת פריקה.
אני עוד מעט בן 70, והגעתי לנקודה שבה אני יכול לראות יותר הלאה בחיים.
תמיד היו לי שאיפות, מטרות ורצון אמתי להגשים אותם, וחלקם הגדול הגשמתי.
בשנה האחרונה, מתבונן סביבי, ולמראה עיניי רואה את ארצי הקטנה, לאט לאט מתמוססת.
מביט על העולם בפרספקטיבה כל כך צינית. אני לא יודע אם זה נקרא התפכחות או שפשוט אני חייב קצת להתפרק ולכתוב את ההרגשה הפנימית שלי.
המצב הכלכלי והביטחוני בעולם ובארץ במיוחד, נראה לי יותר מצחיק ממפחיד והשאיפה לשלום משעשע אותי כמעט כמו השאיפה לחיי נצח.
אני מרגיש שאני רואה את העולם בזווית עקומה; בילויים סתמיים נראים לי כמו בזבוז זמן, כסף ורכוש נראים לי כמו משחק מונופול אחד גדול.
מרגיש שהגוף שלי הוא נטל מגביל במהותו, כל גאוותנו גבני אדם בהישג ידם של מנהיגנו, נציגי הציבור שבחרנו בהם. זה גורם לי לבוז עמוק, כשאני מקשיב להם איך הם מתקוטטים ביניהם, אין בי טיפת הערכה לשליחות שרכשו, כיוון שהוא ניתן להם על ידי בשר ודם שמונעים על כסף שזורם על פי אינטרסים.
אפילו כבר המוות לא מפחיד אותי בכלל, אני רואה את זה כחלק מהמשחק האכזרי של היקום. אנחנו מפחדים כל כך למות, אבל למה? מי אמר שלא יהיה יותר טוב אחר כך? אנחנו בוכים על כל אחד שעזב את העולם, גם אני איבדתי יקרים, אבל זה משהו שהולך לקרות גם לי ולכם.
כנראה שאלוהים נהנה לעשות רולטה רוסית ולהחליט מי יידרס ומי יטבע ומי ימות מקורונה, בכל המקרים המוות הוא דבר מכוער שמותיר את הגוף בביזיון בעולם הזה, והדבר היחיד שמטריד אותי זה חוסר השליטה.
הסיבה היחידה שאני פורק את נפשי זה היא החמלה והאהבה הרבה שיש לי כלפי הנפשות הקרובות לליבי שלא רואות את העולם כמוני, ואני מרגיש שאני מקריב את עצמי בשביל לתמוך ולעזור ולהישאר כאן איתם יחד.
אוכל להמשיך לנבור בנושא אבל אני חושב שהעברתי את עיקרי הדברים, אני מתנצל אם ביאסתי למישהו את המצב רוח. אני באמת מאמין בכל מה שכתבתי.