מצטער, אני לא רוצה למות - מאז שעברתי לגור בתל אביב, כבר זמן רב אני מוצא עצמי עוסק בתגובותיו השליליות של העולם כלפי, רוכב אופניים מושבע שבוחר לדווש מדי בוקר, בוחר לא רק כי אני אוהב לדווש, אלא גם כי האפשרויות האחרות הן להעמיס את האופניים על האוטו, לצאת מהעיר ולהגיע לשבילים בהרי ירושלים.

קשה מאוד מדי יום להעמיס את האופניים לצאת לשבילים של הרי ירושלים, זה יקר מדי, דורשות יותר מדי התעסקות, זמן נסיעה, מאוחר מדי החזרה הביתה בחום הלוהט לאחר הרכיבה, או כל הסיבות המוזכרות גם יחד.

מדי פעם שביל האופניים נגמרים צריך לעבור למדרכה, וכאן היא הדילמה הקשה: זריקת כל הרוכבים המוצאים עצמם על מדרכה בטוחה, לעבר מוות במקרה הרע, או פציעה קשה אם יצאנו בנס. "אפידמיה" אני מכנה את העניין, מגיפה, טרנד חולף.

מי שבאמת מפריע ומפגע באיכות חיינו בתל אביב , אינם זוגות האופניים על המדרכה - זו עיריית תל אביב. אכן, אותה העירייה סללה את כבישי ונתיבי האופניים המבורכים לכל אורכה ורוחבה של תל-אביב. עירייה שצעדה כנדרש עם העידן הנוכחי של איכות חיים מעל הכל.
כן, אותה עירייה מאשרת לבתי קפה ומסעדות ופאבים לחרוג לתוך אזור ההליכה (והרכיבה). לעיתים באופן מעורר גיחוך. אותה עירייה חמדנית מצד אחד נותנת לנו אפשרות לרכוב (וללכת), ומצד שני מפריעה בכל דרך אפשרית, ובלבד שתגבה כסף טוב מבעלי עסקים המנסים בכל דרך אפשרית להגדיל את מקום עבודתם.

ועוד מילה לסיום על מודל הרכיבה בתל-אביב, דווקא בהקשר של מי שאינם תושבי העיר. בשנתיים האחרונות, עיריות רבות דוגמת בת-ים, הרצליה ורעננה, אימצו בשמחה את המודל, והחלו אף הן לרשת את העיר בשבילי אופניים. לכן, לכנות את המודל התל-אביבי טרנד, יהיה במקרה הטוב מוטעה. מדובר בדרך חיים של ממש, וכל שנותר לקוות הוא שהמיזם המעולה הזה יזכה לחיקויים, וכמה שיותר.