זה כנראה הולך להיות הפוסט הכי חושפני, פתוח ורגשי עד היום:
התאוששתי וחזרתי לדווש אחרי שלושה חודשים.

לאחר שלוש שבועות ששכבתי במיטה בעקבות תאונת דרכים, כאשר רכבתי על אופני שטח על הכביש.

אז עברתי תאונה, תאונת דרכים קשה, שברתי את חוליה בעמוד השדרה, דחיסה בגב תחתון. שטף דם, נפיחות בתחת שמנע ממני ללכת לשירותים לצרכי, במשך שבוע ימים. לא יכולתי לקום מהמיטה לבד, לא יכולתי להתלבש בעצמי או להתקלח בכוחות עצמי, ואת כל השאר אתם כבר יכולים לדמיין (יש גבול לשיתוף).

אז כן, לקחתי משככי כאבים שש פעמים ביום במשך 24 שעות, ימים קשים, והלילות עוד יותר, ימים ולילות של כאבים, צרחות ובכי שלא נגמר, זעקה בלילה, בבקשה תכניסו לי משהו לוריד כדי להקל עליי או משהו שלפחות שיעזור לי להירדם.

לאחר שבועיים התחלתי להתהלך בבית, לראשונה ב 23.4.2021 כנגד כל הציפיות יצאתי להליכה בשבילים, ומאז כל בוקר יצאתי להליכות בשבילים. כך התחיל תהליך ההתאוששות שלי. לאחר שלושה חודשים חזרתי לדווש לראשונה בתאריך 30.6.2021. מאז שילבתי יום הליכה ויום רכיבה.

תהליך ההתאוששות היו כרוכים בימים אינסופיים שלא נגמרים, בכאבים בגב התחתון, בזמן ישיבה על התחת, בשרירי הרגליים בכל תרגיל או תנועה שמזכירים לי כל פעם מחדש שאני לא מסוגל לעשות אותם או לפחות לא באופן מלא.

הקצב השתנה, האיטיות הופכת להיות שם מרכזי בחיים שלי, מחשבות ארוכות על כל פעולה טריוויאלית האם לעשות אותה או לא, כי זה ידרוש ממני יותר, יקשה ויעיף אותי יותר, מה שלפני התאונה לא הייתי מקדיש לזה מחשבה בכלל.

אז לכל מי שתהה איך זה באמת קרה: זה קרה ב 8.4.2021 ב 5:45 במחלף הסירה כאשר רכב פגע בי מאחורה, בעקבות המכה עפתי אחורנית של שמשת הרכב הקדמי, וגלשתי על מכסה המנוע על התחת ארבע מטר קדימה.

אתם בטח חושבים לעצמכם או תוהים עד כמה אני מתרגש לחזור לדווש , כמה ימים ספרתי לרגע הזה, כמה פיללתי לרגע המיוחל הזה, אז בהחלט ההתרגשות מציפה אותי ואתה מגיעים גם חששות שלא פוסחים עליי, בלשון המעטה, אני מת מפחד.

עדיין מפחד להתקרב לכביש, לחצות במעבר חצייה , או שמה אני אהיה בסביבה של שבילים בקרבת הכביש. או שמישהו יחשוב לרגע ויגיד וואו פייר אתה לגמרי חזרתה לעצמך או אתה ממש בסדר, אז לא, למרות שחזרתי לדווש אני לא קרובה להיות בסדר, עדיין כואב לי, ומעבר לזה שהגוף שלי עדיין פצוע, הנפש שלי פצועה ועכשיו חזרה לאופניים מתחיל השיקום האמתי שלי.

אני בחור חזק, תמיד הייתי, במשך כל תקופת ההתאוששות הלא מבוטלת הוכחתי לסובבים אותי ובעיקר לעצמי, שאני לא אוותר בקלות, ואחזור לדווש רק בשבילי אופניים .

לכל רוכבי האופניים על הכביש, אני כותב את הפוסט הזה לשתף אתכם, בחוויה הלא נעימה שעברתי, מתוך רגש עמוק, ואכפתיות להתרחק מהכבישים. סביר להניח שהתמזל מזלי ועודני בחיים.