סיפור רכיבת הבוקר:

התעוררתי הבוקר לקראת סוף השנה האזרחית, מה שאומר שהגיע הזמן ל הספיק לצאת לשבילים לדווש, לעשות את האימון לפני תחילת השנה האזרחית החדשה 2022.

עוד טיול על פני השבילים הארוכים של תל אביב. זו רכיבת אימון קבועה שלי, מאז שעברתי לגור בתל אביב, זו השנה השלישית בתל אביב.
רגע לפני פרוץ השנה האזרחית החדשה, אני מסכם את האימונים שלי בחצי העשור האחרון ומצביע על התובנות שלו מכל השעות, האימונים והשנים שחלפו.

55976 קילומטרים, זה סך האימונים שלי בעשור השני. סיום שנה הוא תמיד זמן טוב לסיכומים ולמבט על. והחודש זה לא רק סיום שנה אלא סיום של שנה עגולה, עשור אפשר לומר. הזדמנות לבחון מגמות בראיה מעט יותר רחבה. אמצעי הניטור והתוכנות שנוספו לחיינו בשנים האחרונות מאפשרים לנו להיעזר בסכמה שלהם. זמן, מרחק, TSS, ועוד. יום, שבוע, חודש, שנה.

אבל הפעם בחרתי לנצל את סוף השנה הנוכחית כדי לחקור את חצי העשור האחרון שלי מבחינת אימונים. ויותר ספציפית להתמקד בכמות השעות שהתאמנתי בחמש השנים האחרונות. תיאורטית אפשר היה לרדת כמובן לרזולוציית המרחקים העצמיות, ועוד פרמטרים נוספים. אבל הרגשתי שכדי להבהיר את הנקודה המרכזית מבחינתי, אין ממש צורך לעשות זאת ובמידה מסוימת אולי אפילו עדיף שלא. כיוון שזה עלול להסיט את הדיון למחוזות ספציפיים ופחות מרכזיים בעיני.

זה כנראה הזמן לכתוב מהי הנקודה המרכזית מבחינתי. עקביות. התמדת "מאקרו" באימונים. לא רק ברמת יום, שבוע, או חודש. אלא ברמה שנתית וברמה רב שנתית. חשיפה עקבית ומתמדת של הגוף לגירויים שבעקביותם הוא "גדל חזק יותר" ומשתפר. כמובן בשילוב ימים ותקופות של התאוששות בשוטף ובעיקר אחרי תחרויות מרכזיות וכדומה.

קצת רקע מתבקש. כנער שיחקתי כדורסל ורצתי. התחלתי לרכב על האופניים כבר בגיל חמש. חזרתי לדווש ב 2009, התחלתי לרכוב על אופני הרים ומשם השתתפתי בתחרויות. אני ספורטאי סבולת חובב-הישגי כבר מעל שני עשורים.

היו שנים שהתאמנתי יותר והיו כאלה שפחות. בשנת 2021 עברתי תאונת דרכים קשה אפשר לומר קיבלתי חיים חדשים, נולדתי מחדש, לאחר כארבע חודשים חזרתי לדווש. בזכות אהבתי לאופניים, והעקשנות שלי את כל כולי השקעתי באימונים מדי יום.
זה התחיל בהליכות במשך שלושה חודשים, ורק בחודש הרביעי חזרתי לדווש.

שמירה מאוזנת על "עוגת החיים"
אז נכון שיש לי קצת יותר גמישות וצידוק להתאמן מספורטאי הסבולת החובב הממוצע, אבל במידה רבה אני לא מאוד שונה מכל מהנדס, מורה, מתכנת, איש צבא, עורך דין, או רופא שמתאמן בזמן הפנוי שלו. מוקדם בבוקר, לפעמים בקור ובגשם ולפעמים בחום הלוהט.

אני מאמין באיזוני. לא לאבד את הבלנס בין המשפחה, והתחביב. אני חי ככה, מתאמן ככה. הדוגמה הכי טובה לזה אולי היא אסכולת "אימון אחד ביום" שאני דוגל ומאמין בה.

תקום מוקדם, תתאמן, תתקלח, תאכל משהו, ותחזור לחיים של בן אדם "נורמטיבי" עוד לפני שמרבית האנשים החלו את היום שלהם. משפחה, עבודה, וכל משימות החיים הרגילות שהן האבנים הגדולות של כולנו, הספורטאים החובבים.
במושגים שלי כפנסיונר בין 70, החיים שלי מאוזנים ומלאים וככה אני רוצה אותם.

מרוצת השנים ראיתי ספורטאי סבולת חובבים שכנראה נשאבו חזק מדי לתחביב. חלקם הגיעו להישגים מרשימים, אבל איבדו בדרך את מרבית מה שהיה להם. משפחה, עבודה, חברים.

וכל זה בשביל כמה שעות של תהילה מקומית, גביע נחמד ופחות או יותר זהו. במושגים שלי זה לא שווה את זה. יש לך יותר מדי מה להפסיד.

הנתונים שלי בשש שנים האחרונים:

אז אחרי כל הלא – מה בכל זאת כן?

נתחיל 2016 -2021: בשש השנים האחרונות דיוושתי בסך הכל 42161 קילומטרים, 1800 שעות, זה יוצא 300 שעות בממוצע בחודש, 60 שעות בממוצע בשבוע , מספר הרכיבות לחודש 16.

סך האימונים שלי בעשור השני:
55976 מספר הקילומטרים: 55976 - מספר רכיבות: 1381 - ממוצע ק"מ: 40.5.

הסבלנות ההכרחית

לרבים מספורטאי הסבולת החובבים אין מספיק סבלנות לדעתי. הם רוצים לראות שיפור ולהגיע לתוצאות מהר. הרבה פעמים זה מפר את האיזון בחיים מבחינת משפחה ועבודה, וזה גורם להם להתאמן הרבה מדי וחזק מדי, לחלות, להיפצע, "להישרף", ולעזוב את התחביב באותה מהירות וחדות שבה הם נכנסו אליו. יש המון דוגמאות כאלה ברחבי העולם ויש לא מעט גם בארץ.

מי שרוצה להפוך את התחביב לחלק מהחיים שלו, צריך לדעתי להסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה. זה יסייע לו לשמור על עוגת החיים בשלמותה, לבנות בסיס ועומק בסבלנות, ולהגיע להישגים מעולים תוך כדי חיי המשפחה והקריירה.