אני זוכר היטב את תחילת משבר הקורונה, חודשיים של הסגר וניכור חברתי, ולמעשה של חיי יום-יום רגועים, הספיקו כדי לגרום לרבים להרגיש מאוימים מלחזור לשגרה.

אם תשאלו אותם, הם מעדיפים להישאר בבועה הביתית, והחזרה לימי טרום הקורונה מעוררת בהם חרדה של ממש. פסיכולוגים: "סביר להניח שנתקל בגל של אנשים שיסרבו לחזור לחיים".

בכל הזמן הזה כמו בכל יום שיצאתי לאימונים על האופניים, נהניתי מכל טוב הטבע הקסום, מהטיולים בטיילת, בפארק הירקון, ובשבילים בין שדות רמת השרון.

במשך כל אותה תקופה כמדי יום יצאתי לאימונים על האופניים, נהניתי מכל טוב של הטבע הקסום, הטיולים לאורך הטיילת, פארק הירקון, והשבילים בין שדות רמת השרון.

ביום שלישי שעבר התעוררתי עם תסמינים של כאבי גרון נזלת, מיד התייצבתי במדי להיבדק, בשעות הערב נודע לי שאני חיובי.

הצטבר לי יום אחרי שנדבקתי במעבד צנתור בבית החולים, בזמן הצנתור על ידי אחת הצוותים של המעבדה.

נכנסתי מיד לבידוד, זה פשוט עצוב, מצב הזוי לא דמיינתי שזה יכול לקרות שאחרי ארבע חיסון אני נדבק. אני אדם מאוד תזזיתי בדרך כלל.
תקופת הבידוד העברתי את זמני בכתיבה , שוחחתי עם חברים, ראיתי סרטים.

אבל זה אחד מהדברים הכי קשים שעשיתי בחיים. ההבנה והחשיבה שאתני סגור בתוך ארבע קירות ואפילו לא יכול להסתובב בבית מחשש להדביק את אשתי. רק המחשבה להיות כלוא בבית במשך שבעה ימים, זה להרגיש כמו כמה שבועות.

זה פשוט היה בלתי נסבל. אני אוהב לזוז, לפגוש אנשים ולהיות בתנועה.

שבת בבוקר התעוררתי עם אופטימיות זהירה, בהרגשה חיובית, כאשר קיבלתי הודעה מכללית על פי הנתונים שבידם תקופת הבידוד שלי צפויה להסתיים ביום ראשון.

שישי בבוקר בדיקת אנטיגן ביתית , תוצאה חיובית - שבת בערב ביצעתי עוד בדיקת אנטיגו ביתית יצא שלילית.
יום ראשון רופא משפחה שחרר אותי מבידוד, וקיבלתי תעודת מחלים מקורונה.
התגעגעתי החופש – הקלה כאילו השתחררתי מכלא.

החיים הם כמו סרט, השוני היחיד הוא שבחיים לא ניתן להחזיר אחורה.

הבנתי שלא חזיתי, מצב הרוח לא ידוע, מחשבות רצות לי בראש, אבל אני תקוע. זיכרונות הולכים איתי לכל מקום כמו קעקוע שואה מעורר בי געגוע.

קשה להתפשר שאין אפשרות, מחכים לתחילת השבוע שיבוא ירצו לקחת אוויר, לחזור לשגרה, להתאמן ולרכוב למשימות.
לא קל לי להפסיק להיות לוחם כי הלב שלי מלא בגאווה, אז נהייתי מתוסכל בתקופת הבידוד.