בעקבות המלחמה באוקראינה נמשכת עד כה שתיים עשרה יום, וישנה אי-ודאות בכמה רמות. במישור האסטרטגי יש מי שטוענים של ולדימיר פוטין ריסק את הסדר העולמי הנוכחי, וחותר ליצור סדר חדש, שישרת את רוסיה. טענה זו מצטרפת לביקורת נוקבת על המערב על גישתו ההססנית ואף הרופסת, לנוכח הנחישות והעוצמה שמפגינה רוסיה, כלומר פוטין.

לעומת זאת יש מי שטוענים למעשה כמעט ההיפך. כלומר שפוטין ביצע שגיאה אדירה עליה רוסיה משלמת ביוקר, וכי המערב בראשות ארצות הברית מפגין עמידות, אחדות מסוימת ויעילות, בעיקר בשימוש בנשק כלכלי, כדי להלום קשות ברוסיה. ישראל מנסה לא להזדהות עם אף צד. היא לא רוצה לסכן את יחסיה עם רוסיה בגלל אינטרסים שונים, וכמובן לא רוצה לקומם עליה את המערב בכלל ואת ארה"ב בפרט.

אמנם לישראל אין משקל בינלאומי רב, אבל עדיין רוסיה זקוקה לכל עזרה שהיא מסוגלת להשיג, לאור הבידוד היחסי שלה. ארצות הברית שואפת להשיג תמיכה בינלאומית רחבה ככל הניתן ודורשת מישראל, לאור הקשרים החזקים ואף התלות המסוימת של ישראל בארצות הברית, לעזור לאחרונה נגד רוסיה. מבחינת ישראל עדיף שאי הוודאות ובעיקר המלחמה תסתיים בהקדם, מה שעשוי להקל את הלחץ בו נתונה ישראל.

בישראל קיים מערך חוקים נגד אפליה על רקע גזע ונגד גזענות והסתה לגזענות, הן מצד הממשל והן מצד פרטים וגופים אחרים. עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מאי קבלה למקומות עבודה ומוסדות על רקע מוצא, התבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש. אירועים אלו משקפים את המתחים הקיימים בחברה הישראלית.

גם לאחר הפלישה לארצם, אזרחים אוקראינים שנמלטו מאימת המלחמה נדרשים להוכיח שאין להם כוונה להשתקע בארץ כתנאי לכניסה לישראל. זאת, בניגוד למדינות רבות באירופה, שמכניסות לשטחן פליטים מאוקראינה ללא כל תנאי. משרד הפנים מסרו תחילה כי המדיניות בדבר הכנסת אזרחים אוקראינים לישראל לא השתנתה וכי כל מקרה נבדק לגופו. לאחר שקיבלו פניות בנושא, הוחלט לקבוע נוהל חדש לכניסתם.

ההיסטוריה חוזרת מול עינינו ולא למדנו דבר.

במקום די רחוק, קרוב לכאן, אספנו את עצמנו, הבאנו חברינו, ולא אמרנו מי ומה.
בדרום בצפון ובמרכז, שכרנו קצת שמיים, דמעות הביאו מים, פתחנו ארץ חדשה.

מדינה קטנה מתחמקת מצרה, את הכתובת לא תמצא, היא שמורה בתוך קופסה, בעולם כל כך קשה להתבלט זה לא יפה, נתחבא כאן ולנצח לא נצא.

שני בתים, שני סוסים ,שלושה עצים, נוסעים תמיד ברגל, שרים שירים בלי דגל, נושמים שנים ללא סיבה.

מלחמות אסונות חולפים בצד, אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה. הכל כאן, החושך לאור, החולני לטהור, האינטרנט חיבר הכל, זוועות לא היית שומע או רואה שטויות מהגיהינום אכזריות קרה, ליד עזרה הדדית ושיתוף ואחווה, הכל כאן העבר העתיד, בתוך כף היד לחיצה מתונה לחיצה של ידיד. מי רובוט, ומי חי, מי יודע מי יגיד, יש הרבה פתיחות, ודברים יפים. אני שומע אנשים מכל העולם.

וזה נשמע לי מוכר, חולי נשק חיים ליד אנשים רגישים, משיחיים אפלים ליד כאלה באמת עוזרים. הכל כאן, הכל קרוב, אני לא יודע מה היה, ולא מה יהיה, אני רוצה לדמיין, שנתעייף להכביד זה על זה וניתן לאחר להיות מה שהוא, ולא נבקש הרבה בתמורה.

אלוהים ישמור טיפולי המרה, נדלקה מעלינו נורת אזהרה. אני מנסה להגיד לעצמי שאין החמרה כל עוד מותר לכתוב ולדבר, כל עוד יש ביטוי לחיי האחר.

יום אחד אם כדאי אולי נצא, כל עוד נעמוד לאורך, אני לא מרגיש את הצורך, נחיה נמות ואז נראה, מדינה קטנה.