במשך שבועיים ישבתי והתבוננתי על הפלישה הרוסית לאוקראינה. מעל מיליון איש נטשו את בתיהם - שהעולם הזה אכזר.

ישבתי וכתבתי פוסט מהיר כדי שיום אחד אזכר זה לא קשור לחופש דמוקרטיה או למילים גדולות, זה קשור לעשות את מה שצריך לעשות.
המוח שלנו מאומן בלהיות עמוס בשורה ארוכה ובלתי נגמרת של מחשבות בעלות אופי שלילי. הוא רגיל מדי להיות טרוד, מודאג, כועס, חרד או עצוב.

המחשבות שלכם הם לא מי שאתם, המוח שלנו אוסף קלט כל החיים, ולפעמים בצורה ספונטנית, ואז מוציא פלט החוצה. הפלט הזה הוא המחשבות שלכם, אותן תמונות או מלל שרצים לכם במוח ואם לא תתרכזו בהם, הם יחלפו מעצמם. חישבו על ענן בשמיים שאתם לא שמים אליו לב, וחיש קל הוא חולף.

לא לחשוב יותר מדי זה הבסיס לחשיבה חיובית, כי המחשבות שלנו נוטות להיות יותר מדי שליליות.

נזכרתי בשיר:

הם כיסחו חצי עיר עד שהבנתי שזה לא עובר, אחרי הפצצה השלישית אותו בוקר ידעתי שדי, ואת ידעת גם ונצנצה לך העין. לא היה צורך לדבר הלכת למקרר, התחלת להעמיס אני יצאתי לחצר, הבאתי שק של תאנים קטפתי גם לימון, בכיס שמתי רוזמרין, ואז רצתי לארון הוצאתי מהגרב את כל המזומן ליום צרה.

מהשידה את הטבעת של אימא זיכרונה לברכה, אמרתי לילדים שיוצאים לדרך, הילדים, שאלו מתי חוזרים? לנעול דלת? אמרתי לו תנעל.

תכננתי לנסוע או לגבול או לנמל, היה לי ג'ריקן דלק מילאתי את ה מיכל, אחרי פחות מקילומטר ממש בכביש הראשי שמו מחסום נהיה פקק לא אנושי, כשהגיע תורנו נתתי לשוטר תאנה, הוא שאל לאן אתם אמרתי חתונה.

אני יוצא לדרך, נוסע למקום אחר, חייב לקום ללכת, כי ככה אי אפשר יותר
אחרי המחסום הראשון עברנו עוד שלושה.

פעם עם בקשיש פעמיים כי הילדה הקטנה ביקשה, כפרה עליה, אם יקרה לה משהו, אני יודע אני אשתגע, בסביבות חמש בבוקר התקרבנו אל המזח, מהכביש ראיתי ים סירות חלק מצ'וקמקות רצח.

בנו גדר בכניסה עם עמדת משטרה, ושלט כזה שאומר שהכניסה אסורה, התקרבתי אל השער ושאלתי קדש?

הגיע האחראי אמר לי אתם כולכם בחמש, הוצאתי מהכיס את כל השטרות וכל המטבעות, אבל הייתי קצר באיזה אלפייה לפחות זה הטנדר שלך? אז תביא תמפתחו, ותגיד לאשתך שתוריד עגילים, שרשראות, טבעות, הכל תביאו אליי.

אחר כך שמנו חגורות הצלה ורצנו אל המים, הסירה שקיבלנו נראתה בסדר יחסית.

איך שעלינו עליה עשינו חיבוק משפחתי, אל תדאגו ילדים אמרתי הכל טוב בינתיים, אבל תכלס מרוב פחד כמעט עשיתי במכנסיים