אור עולה בבוקר, על אגם רחוק (זוכרת), כן אני זוכרת, ולא אחדל ולא אשתוק.
אור שמבשר את ההשכמה והזריחה, רק לראות עוד פעם, יותר מזה איני צריכה.
שמש, הביאו שמש, אם שָמַי מעוננים, עוצמת את עיני, אבל השמש היא בפנים.
לאחר שלושה חודשים ושבע עשרה יום, מאז הניתוח מעקפים והחלפת מסתם, מלווה באירוע מוחי, פעם ראשונה שחזתי לדווש, מי היה מאמין?
זוכר את אותה תקופה שעברתי רעות בית חולים סיעודי, היה לי קשה להסתגל שאני נכה בכיסא גלגלים. לאורך כל התקופה הזו ידעתי שאני עוד יחזור לדווש כי כוח הרצון לחזור לאיתני חזרה לרכב על האופניים.
בזכות בני משפחתי, מקורבי, והרבה חברים שהגיעו לעודד אותי, שהייתי בבית חולים סיעודי, ואת זה לא אשכך לציין, בזכותם נתנו לי כוח לעמוד בזה, נתנו לי נשימה כה ארוכה, נתנו את הכוחות לחשוב את זה, ולהגיע לפסגה הרחוקה, נתנו לי את כוח לעמוד בזה, שאדע מרגוע ואצא מן המצוקה.
היום בבוקר התגשם חלומי עוד צעד קדימה, כל יום זה עוד צעד קדימה.
אלף רגעים וכדור אחד, לא הכי מוכן בשביל המעמד, כל מי שאהבתי בא בזיכרון, כל מה שעדיין לא הספקתי לעשות, נותר רק לקוות.
ניסיתי להיות מישהו אחר, ניסיתי לחפות על כל מה שחסר, אחרי הכל אני בטוח בדבר אחד, כולנו מתחילים ומסיימים לבד, רק עוד צעד לאותו מקום, לזרוק את הפחדים או לחיות ליד?
שבת שלום,
פייר