מנזר מר סבא – מנזר השייך לזרם היווני-אורתודוקסי והוא אחד המנזרים הקדומים בעולם. המנזר קיים ברציפות 1500 שנה ונקרא על שמו של הנזיר סבאס. סאבס אחד מהנזירים החשובים שפעלו בארץ ישראל בתקופה הביזנטית בשנים 324-638 לספירה. סבאס הקים מנזרים רבים במהלך שנות חייו, המנזר הקרוי על שמו הוא למעשה הגדול והמפורסם בכל מנזריו. סבאס עם מליו התגוררו בתחילה בלאורה הסמוכה למקום המנזר כיום. בשלב מאוחר יותר החל בגיוס כספים על מנת לבנות את מנזרו. בעקבות הפלישה הפרסית לארץ ישראל בשנת 641 לספירה, נפגע מנזרו של סבאס באופן קשה. המנזר שוקם מחדש בשנת 629 לספירה עת כבשו חילות ביזנטיים את ארץ ישראל מחדש. המעבר לתקופה הערבית הקדומה [638-1099] לא השפיעה בתחילה על המנזר ותושביו, כל עוד שלטו בארץ ישראל החליפים לבית אומיה [661-750] מבירתם שהייתה בדמשק. אולם בשלהי המאה ה-9 לספירה בתקופת שלטונם של החליפים לבית עבאס [750-1258] שקבעו את ביתרם בבגדד שבעיראק, הפכה ארץ ישראל לאזור ספר בחליפות, ובשל כך רבו מקרי התקיפות והשודים על המנזר. בשלב זה החלו הנזירים בבניית ביצור וחיזוק המנזר. בתקופה הצלבנית1099-1260] נבנו סביב המנזר חומה חיצונית ומגדל שמירה, במטרה להגן על המנזר מפני התקפות מפני התקפות שוד וביזה של שבטים בדואים שהתגוררו באזור. במהלך המאה ה-19 עבר מנזר סבאס שיפוץ מקיף ונרחב אשר במסגרתו הוקמו מבנים שונים ונבנתה חומה חדשה. מרבית המבנים הנראים כיום הם תוצאה של שיפוץ זה. מנזר סבאס הינו מנזר פעיל וחיים בו כיום כ- 13 נזירים. המנזר אינו מחובר לאספקת מים, חשמל או טלפון. הנזירים החיים כיום במנזר ממשיכים את אורח החיים שהיה נהוג במנזר בתקופות הקדומות. המנזר למנזר בלבוש גבר, כל הפעמונים החלו לצלצל בכל רעש גדול ולהתריע על כניסתה של אישה למנזר. מורכב ממפלסים רבים. היופי ניכר בכל מקום. בחצר המרכזית נמצאים שני פתחים חתומים בביטון ועליהם רשום תאריך הפתיחה האחרון של הפתח. פתח אחד משמש ככניסה למתחם קבורה תת קרקעי ובו קוברים את אנשי הכמורה. פתח שני מוביל גם הוא לאתר קבורה אך שם קוברים את פרחי הכמורה. הנזירים חיים בצורת חיים מאוד פשוטה, מגדלים ירקות בפינות קטנות. יש להם לחם מיוחד שלהם שאותו הם אופים במקום, לחם חום לא אוורירי ונראה שאינם משתמשים בחומרי התפחה. שותים תה ומשקה אחד מתקתק אותו הם מכינים בעצמם. סביב המנזר נבנתה חומה גבוהה. החומה בנויה משני חלקים, החלק התחתון עשוי באנים גדולות המונחות אחת על השנייה ומחוברות אחת לשנייה במלט/טיט שמחזק את כל המבנה. מעליהם חומה נוספת מאבנים קטנות המונחות בלחץ אחת על השנייה ללא כל תמיכה. הסיבה לחומה העליונה היא למנוע חדירת אנשים פנימה למנזר. היות והאבנים רק מונחות אחת על השנייה, כל ניסיון לטפס עליה ימוטט אותה וכל האבנים יפלו ברעש גדול. שלושה דברים לעולם לא יכנסו למנזר והם קדש בעל יעבור: בשר [לדידם של הנזירים הבשר מהווה מזון לתאוות בשרים], תפוחים [האגדה מספרת שסבאס קיבל מתנה תפוחים שהיו כה טעימים עד שהיה כה עסוק באכילתם ששכח להגיע לתפילה], נשים. האגדה מספרת שפעם ניסתה אישה להיכנס למנזר בתחפושת של גבר, כל הפעמונים החלו לצלצל ברעש גדול ולהתריע על כניסתה של אישה למנזר. היות ובמנזר ביקרו עולי רגל רבים עם משפחותיהם, וחל איסור להכניס את הנשים פנימה, נבנה מבנה מיוחד מחוץ למגדל על גבעה קטנה שבו היה משכנים את הנשים [מבנה בולט לעין], מבנה זה מכונה "מגדל הנשים".

מבצר הורקניה- המבצר נבנה על ידי אלכסנד ינאי אם כי יש הגורסים שנבנה אף קודם על ידי יוחנן הורקנוס, אביו של אלכסנדר ינאי ונקרא על שמו. יוסף בן מתתיהו מספר, כי מבצר הורקניה היה אחד משלושת המבצרים [יחד עם מכוור ואלכסנדריון], עליהם לא הסכימה לוותר שלומציון המלכה שעה שהעבירה את שאר המבצרים לידי הפרושים. מכיוון ש"שם היו אוצרות סגולתה". עוד מציין מתתיהו כי אלכסנדר השני, צאצא לבית חשמונאי, ביצר את מעוזי הארץ ובנה חומת אלכסנדריון, בהורקניה ובמכוור אשר מול הרי ערב, במטרה להשתלט מחדש על ממלכת יהודה, אם כי לבסוף נאלץ להיכנע ולמסור את המבצרים לידי אולוס גביניוס מושל סוריה.היסטוריון רומי סטרבו כתב: "הוא [פופיוס] ציווה להרוס את החומות כולן והשמיד, עד כמה שהיה בכוחו, את קיני הליסטות ואת מבצרי המחסנים של הטירנים, כי היו שנים כאלה במעברים המוליכים ליריחו תרכס וטאורוס וכן גם אלכסנדריון והורקניון ומכוור וליזיאס, ואלה שליד פילדלפיה וסקיתופוליס שבגליל". כבכול מבצרי המדבר גם בהורקניה הייתה מערכת מים מרשימה שהובילה מי שיטפונות מנחלים סמוכים אל בריכות אגירה גדולות למרגלות המבצר. בתקופתו של הורדוס היה מבצר הורקניה לבית סוהר למתנגדיו, שם גם נקבר בנו הבכור אנטיפטרוס שהוצא להורג על ידי אביו לאחר שניסה להתנקש בחייו. התקופה הביזנטית בשלהי המאה ה-5 בנה סבאס [אותו סבאס שבנה את מנזר מר סבא] מנזר בשם קסטליון. המנזר היה קיים גם המהלך התקופה הערבית הקדומה וננטש במאה ה-14 לספירה ונשאר שומם עד לשנת 1923, עת החלו להתיישב במקום נזירים אחדים ממנזר מר סבא. הנזירים נאלצו לנטוש את המקום עקב התנקלויות מצד הערבים מהאזור.

נבי מוסא - הוא מבנה קבורה מוסלמי ומסגד עתיק שבנה הסולטאן הממלוכי בייברס בשנת 1269 בלב מדבר יהודה. השאלה שנשאלת למה פה? התשובה: בייברס רואה את שיירות הנוצרים העולים לרגל ומזהה מיד פוטנציאל כספי עשיר אם יגרום לתנועת שיירות מוסלמים באזור. השאלה:איך עושים זה זה...? ואיך פה?
התשובה:בונים קבר ומציינים כי זה מקום קבורתו של משה. למרות שמשה היה נביא יהודי, כמו דמויות יהודיות אחרות בתנ"ך הוא מוזכר בקוראן. הוא מופיע שם תחת השם הערבי "מוסא", החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. בתנ"ך כתוב במפורש שמשה לא נכנס לארץ ישראל אלא נפטר בארץ מואב ושם נקבר, אך הקוראן לא מדבר על מותו של משה או מקום קבורתו. לפיכך הטענה שקברו של משה נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל אינה סותרת את הקוראן.יתרה מזאת בקוראן בסורה המדברת על מסע הלילה של מוחמד למשה יש תפקיד חשוב ביותר. לכן חושב בייברס שקבר של דמות כזו חשובה מהקוראן תהווה מוקד משיכה להרבה מוסלמים. מתחם הקבר משתרע על שטח של כ-5,000 דונם ובו כ-120 חדרים. המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול. צלאח א-דין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר. את האחריות על המסגד הפקיד בייברס בידי משפחת אל-חוסייני המיוחסת. החל מימי הביניים ועד קום המדינה בשנת 1948 נחגג במקום מידי שנה בתקופת האביב חג נבי מוסא (זיארת נבי מוסא) שנמשך שבוע ימים. צלאח א-דין יזם את מסורת העלייה לרגל לאחר שניצח את הצלבנים בקרב על ירושלים ב-1187 על מנת ליצור נוכחות מוסלמית בירושלים במשך חג הפסחא הנוצרי ולתת מענה לתהלוכות הצליינים שיצאו מירושלים לכיון יריחו, ערבות הירדן ואתר הטבילה המסורתי. למרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית: ביום השישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא. על פי תזמון זה, ההמון המוסלמי היה אמור לחזור ממתחם הקבר לירושלים בדיוק כשהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא. במשך החג נהגה כל אחת מהערים הגדולות באזור לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה דגל משלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשלחות באו משכם, חברון, ירושלים ויריחו, אולם היו גם שבטים בדווים שהגיעו מהנגב וגם עולי רגל שהגיעו מיפו ומחיפה. המשלחות התאספו קודם בירושלים, שם התפללו העולים במסגד אל אקצה, ומשם החלו במסע למסגד שבו שכן הקבר. כשהגיעו לירושלים, התמקמו עולי הרגל במחנות על פי מקום מוצאם. בשיאו, מפקד עולי הרגל הגיע לאלפים. בבוקר יום שישי התקבצו ההמונים ברחבת הר הבית לתפילות הבוקר, ומשם יצא הקהל לכיוון הקבר, חלקו ברגל, חלקו ברכיבה, ולימים חלקו גם במכוניות ומשאיות. במשך ימי החג הקימו העולים מחנות סביב הקבר והעבירו את הזמן בפולחנים דתיים, ריקודים וחגיגות, סעודות, אירועים מיוחדים, ושיחות חולין. מכיוון שלחג התכנסו עולי רגל מכל רחבי הארץ, הייתה זו הזדמנות להחליף מידע ולשמור על קשר עם קרובים רחוקים. לאווירה החגיגית הצטרפו גם רוכלים שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול. בתום ימי החג חזר ההמון לירושלים, בצהרי יום חמישי הקדוש על פי הכנסייה האורתודוקסית (היום שלפני יום שישי הטוב). לאחר מצעד בחוצות העיר, התפזרו המשלחות לעריהן. עם התעוררות הלאומנות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת שנות המאה ה-20, התפתח לחג נבי מוסא פן לאומני. תושבי ערים וכפרים שלרוב היו מנותקים אחד מהשני שהתכנסו במתחם הקבר בחג יצרו זהות משותפת. מנהיגים לאומנים פלסטינים ניצלו עובדה זו כדי להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית. בראש המסיתים עמד חאג' אמין אל חוסייני, אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים, צאצא למשפחת אל-חוסייני שלה ניתנה האחריות על מתחם הקבר בידי הסולטאן בייברס. מהר מאוד החל החג ללבוש ממדים אנטישמיים, שגלשו לבסוף לאלימות. לאור הרקע של החג, שמראשיתו נועד להפגין עוצמה מול הנוצרים, תמיד היה לו פן מיליטנטי. רבים בקהל היו חמושים, ובשנים קודמות נהגו להטיל אימה על קהילות נוצריות שנקרו בדרכן. גם מתיחות בין המשלחות השונות לפעמים הסתיימה בדמים - באחת השנים הסתיימה מריבה על דגל של אחת המשלחות במותם של מנהיג המשלחת של שכם ושניים מעוזריו ושל שני חברי המשלחת מחברון. ב-1920 נפל הגורל שחגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו אמין אל חוסייני ועורך העיתון עארף אל-עארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "אדבח אל-יהוד, א-דאולה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהיעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. אמנם הם ציפו למהומות, ומבעוד מועד ארגן זאב ז'בוטינסקי שומרים, אך עדיין נרצחו שישה יהודים ונפצעו בסביבות מאתיים. תושבי העיר העתיקה לא אפשרו לז'בוטינסקי להכניס את אנשיו כיוון שסברו ששכניהם לא יפגעו בהם, ונדהמו מהאלימות חסרת התקדים. בעקבות המהומות, ששככו רק כעבור ארבעה ימים, אסרו הבריטים את זאב ז'בוטינסקי ו-19 מחברי ה"הגנה על ירושלים" שאורגנה על ידו, שהואשמו בהחזקת נשק שנתפס ברשותם ובכוונה לפגוע בערבים. ב-1937, כשנה לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול נגד הבריטים במטרה להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית, מחשש שהחג יצית מהומות נוספות. כשעבר מתחם הקבר לשליטת ממלכת ירדן אחרי מלחמת השחרור איסור זה המשיך בגלל המתיחות שנוצרה עקב ההגירה של פליטים פלסטינים לתחומה של ירדן. לאחר שנרצח המלך עבדאללה הראשון על ידי מתנקשים פלסטינים שהיו בקשר עם חאג' אמין אל חוסייני, אסרו הירדנים על ההתקהלות הגדולה בהר הבית בתחילת החג, והיקף החגיגות הוגבל למתחם הקבר. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהר הבית ומתחם קבר נבי מוסא עברו לידי ישראל, נמשך האיסור על מנהג העלייה. המוסאם הראשון שהותר היה 50 שנה לאחר האיסור הבריטי, בשנת 1987, ואורגן על ידי הווקף המוסלמי בירושלים. כ-50,000 עולי רגל השתתפו. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה, בוטלו שוב החגיגות. ניסיון נוסף לקיים את מצוות החג נעשה ב-1997, אך הוא היה מצומצם והגבלות על תנועת תושבי הגדה הגבילה את מספר המשתתפים.

אין על איתן הבחור לוקח על עצמו משימה ומבצע אותה ככתובו וכלשונו
לא משאיר שום פרט ללא מענה כל הכבוד לקבוצה ולרוכבים המעולים
נהנתי לראות את התמונות

תמונות ותיאור מהסרטים נראה טיול מעולה

הסבר ממצה ותמונות יפות...אין ספק שזו התקופה בה חוגגות הרוחות והרכיבה ממש לא מן הקלות
העיקר שנהניתם